מעבר לאיורים המקוריים והנפלאים של ירמי פינקוס לספר ״מר גזמאי הבדאי״, שתלויים על הקיר כבר בכניסה לתערוכה ״איור זה כל הסיפור: זוכי פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק״, ולאיורים של הזוכים האחרים בציון לשבח – אורית ברגמן על איוריה לספרה ״יומנה של לוכדת כרישים״, נטלי וקסמן שנקר על איוריה לספר ״לילה טוב מפלצת״, שמרתי אלקנתי על איוריה לספר ״על זנבה של ארנבת״, ושחף מנאפוב שזכתה בציון לשבח מיוחד על איוריה לספר ״הנעליים הישנות של אדון מינאסה״ – יש דבר נוסף שבזכותו שווה לבקר בתערוכה, שנפתחה בחודש שעבר בספריית האיור של המוזיאון.
בהמשך הקיר תלויים חמישה מכתבים מאויירים שכתבו ואיירו הזוכים בפרס לכבוד המוזיאון. מי שמכיר את הסגנון של כל אחד מהמאיירים יזהה מיד מי כתב ואייר איזה מכתב, והנה לדוגמה המכתב המקסים של פינקוס (מצטער על איכות הצילום):
את ״איור זה כל הסיפור״ אצרה אורנה גרנות, אוצרת משנה לאיור ספרי ילדים במוזיאון ישראל. גרנות, בת 41, היא בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות וחינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים (״את החוג לחינוך בחרתי כי שם לומדים ספרות ילדים״) ותואר שני בספרות ילדים מאוניברסיטת סימונס בבוסטון. היא מלמדת בתואר השני לתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובמחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל.
ב-13 השנה האחרונות היא עובדת באגף הנוער והחינוך לאמנות של מוזיאון ישראל, תחילה כמדריכה וכיום, כאמור, כאוצרת משנה לאיור ספרי ילדים. במאי 2015 תפתח במוזיאון תערוכה חדשה (!) שהיא תאצור בנושא יום הולדת, כחלק מחגיגות 50 השנה של המוזיאון.
איור היא צורת אמנות מיוחדת: היא משלבת בדרכים מפתיעות בין גבוה לנמוך, בין קונקרטי למופשט. אתה נוגע בה והיא עדין לוקחת אותך למחוזות הכי רחוקים, יש בה משהו נורא אינטימי אבל היא משקפת תרבות פופולרית ורחבה
״בפרספקטיבה הכי רחבה אני חושבת שתערוכות הפרס הן הזדמנות נהדרת וכמעט יחידה להציג איור עכשווי באופן קבוע. זאת הדרך הכי וודאית לוודא שהמשב הרענן הזה ייכנס לתוך המוזיאון. יותר קל לראות דברים ׳סגורים׳, תופעות שקרו בעבר, גם לחוקר האקדמי וגם לאוצר. להתעסק עם אמנות חיה ואמנים חיים זה הרבה יותר מורכב וזה לא מובן מאליו שהבריזה הזו נכנסת באופן קבוע דרך החלון. זה התפקיד החינוכי של מוזיאון, להציג אמנות נהדרת, לחגוג את זה, את ההווה, את היצירה העכשווית״.

״איור היא צורת אמנות מיוחדת: היא משלבת בדרכים מפתיעות בין גבוה לנמוך, בין קונקרטי למופשט, אתה נוגע בה והיא עדין לוקחת אותך למחוזות הכי רחוקים, יש בה משהו נורא אינטימי אבל היא משקפת תרבות פופולרית ורחבה. אני מתמקדת במקום שהיא מופיעה בספרים שמיועדים במובן הכי רחב לילדים ונוער, ספרים שמצליחים לעשות את הדבר הזה במדיום שבסופו של דבר הוא זול אבל פרייסלס ואינסופי בפונטציאל שלו. גם לגבי הספרים המהודרים והיקרים שנמצאים באוסף הספריה, אבל גם לגבי הספרים בכריכה הרכה שמתגברים על קשיי תקציב שתמיד קיימים – להצליח לספר סיפור בתמונות ומילים זה קסם. פשוט קסם. וזו אמנות.
״ככלל המתח בין אמנות גבוהה לנמוכה, בין איור לציור, הוא מתח פוזיטיבי. כשמדברים על לחוות אמנות – במובן הרחב, ולא במובן הצר – אני אלך עם בויס: החיים הם אמנות ולהרבה דברים בחיים יש פוטנציאל להפוך לאמנות. אם נהיה מאד פילוסופים, גם ביופי יש משהו יותר אמנותי. זו באמת הגדרה יותר רוחנית. זה לא מקרי שהספריה הזו צמחה במוזיאון הזה – מוזיאון אנצקלופדי שההגדרה של אמנות מבחינתו היא הרבה יותר רחבה. אוספים פה בגדים, אתנוגרפיה, כלים ועוד, דברים בעלי ערך אמנותי ותרבותי רחב. במובן הזה גם אגף הנוער חוגג את האמנות של ספרי ילדים כיצירת האמנות הראשונה שילד נחשף אליה. זו אמירה מאד חשובה״.

״המטרה של התערוכה ושל הפרס היא לא בהכרח לשקף את המצב אלא להראות לאן הוא יכול להגיע, לסמן כיוון רצוי וראוי. מצד שני, הזוכים משקפים בכל זאת את מה שקורה בתחום. יש כאן גם החיאות של קלסיקות, עניין שמתחבר לחשיבה מוזיאלית, חיבורים בין הווה לעבר שהופכים את העבר לרלוונטי. כך, יש בתערוכה יצירה מקורית – שמאיירת לא רק איירה אלא גם כתבה את הספר – זו אמירה חשובה. היא דחפה את העגלה במעלה ההר והוציא לאור בהוצאה קטנה ספר עשיר באמצעים מצומצמים.
״ויש ספר שמטפל במציאות המקומית בצורה רעננה ומקורית, אני לא מכירה הרבה ספרים שמצליחים לעשות את זה ככה, שמראים איך מאייר לוקח ספר מהמקום שהיה יכול להיות הכי קלישאה או מלכודת לפדגוגיה ובורא עולם שהופך את היצירה לרעננה, רלוונטית, מקורית, מרחפת מעל כל הדברים האלה. כך, גם כשהנושא הכי שחוק בעולם שמתעסק בפחד ופחדים, הוויזואליה משתמשת בפחד כדי להתעלות על הפחד; זה לא מובן מאליו לעשות את זה – להנכיח את הפחד מבלי לבטל את הדמיון״.

״גדלתי פה, נולדתי פה, ועד שהתחלתי לעסוק באיור בצורה מקצועית לא הכרתי את המשמעות של המילה איור. כל נקודת המבט שלי על התחום הייתה כמו מישהו שנסע לארץ זרה, לא מדבר את השפה וצריך להתגייס מבחינה אוריינית להתבוננות על הדבר הזה כדי להמשיג את מה שהוא רואה. אחר כך באה הנסיעה לארצות הברית ורק כשהתרחקתי מפה התחלתי להסתכל על הדברים בצורה ביקורתית. באתי מהמוזיאון, היה את העניין של ספרות ילדים, וההשוואה בין מה שראיתי בארצות הברית לבין מה שהיה בארץ מאד עזרה לי.
״יש שם תעשייה כל כך ענקית ומפורטת לכל העולם זה, השפע קיים שם גם בתחום הזה, בעוד שאצלנו הכל כל כך קטן. נפתחו לי העיניים לממסדיות, לתפקיד של האקדמיה, של החנויות, של הספריות, פה הכל מעורבב ומצומצם. שם זה גם מתנהל בצורה יותר מובנית: עצם זה שלקחתי קורס על ספרות ילדים אוסטרלית, מצאתי את עצמי שואלת מה היו אומרים עלינו. ומידי פעם כמובן שהיו שואלים אותי על האיור בישראל, שאלות עקרוניות כאלו, שהתחילו לעלות אצלי ולהתנסח בתערוכות.
״התשובה מפתיעה ולא מפתיעה: האיור בארץ הוא סופר מגוון, מעודכן ואקלקטי. כמו הכל בפיתה אבל של אייל שני. בעצם, לא בטוח אייל שני, יותר משהו שווה שאתה מוצא בשוק. להוציא ספרים זה הרי נגד כל הגיון כלכלי. אז אולי אייל שני הוא לא בהכרח האנלוגיה הנכונה…״.

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.
