מעבר לאיורים המקוריים והנפלאים של ירמי פינקוס לספר ״מר גזמאי הבדאי״, שתלויים על הקיר כבר בכניסה לתערוכה ״איור זה כל הסיפור: זוכי פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן-יצחק״, ולאיורים של הזוכים האחרים בציון לשבח – אורית ברגמן על איוריה לספרה ״יומנה של לוכדת כרישים״, נטלי וקסמן שנקר על איוריה לספר ״לילה טוב מפלצת״, שמרתי אלקנתי על איוריה לספר ״על זנבה של ארנבת״, ושחף מנאפוב שזכתה בציון לשבח מיוחד על איוריה לספר ״הנעליים הישנות של אדון מינאסה״ – יש דבר נוסף שבזכותו שווה לבקר בתערוכה, שנפתחה בחודש שעבר בספריית האיור של המוזיאון.

בהמשך הקיר תלויים חמישה מכתבים מאויירים שכתבו ואיירו הזוכים בפרס לכבוד המוזיאון. מי שמכיר את הסגנון של כל אחד מהמאיירים יזהה מיד מי כתב ואייר איזה מכתב, והנה לדוגמה המכתב המקסים של פינקוס (מצטער על איכות הצילום):

את ״איור זה כל הסיפור״ אצרה אורנה גרנות, אוצרת משנה לאיור ספרי ילדים במוזיאון ישראל. גרנות, בת 41, היא בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות וחינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים (״את החוג לחינוך בחרתי כי שם לומדים ספרות ילדים״) ותואר שני בספרות ילדים מאוניברסיטת סימונס בבוסטון. היא מלמדת בתואר השני לתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב ובמחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל.

ב-13 השנה האחרונות היא עובדת באגף הנוער והחינוך לאמנות של מוזיאון ישראל, תחילה כמדריכה וכיום, כאמור, כאוצרת משנה לאיור ספרי ילדים. במאי 2015 תפתח במוזיאון תערוכה חדשה (!) שהיא תאצור בנושא יום הולדת, כחלק מחגיגות 50 השנה של המוזיאון.

״בפרספקטיבה הכי רחבה אני חושבת שתערוכות הפרס הן הזדמנות נהדרת וכמעט יחידה להציג איור עכשווי באופן קבוע. זאת הדרך הכי וודאית לוודא שהמשב הרענן הזה ייכנס לתוך המוזיאון. יותר קל לראות דברים ׳סגורים׳, תופעות שקרו בעבר, גם לחוקר האקדמי וגם לאוצר. להתעסק עם אמנות חיה ואמנים חיים זה הרבה יותר מורכב וזה לא מובן מאליו שהבריזה הזו נכנסת באופן קבוע דרך החלון. זה התפקיד החינוכי של מוזיאון, להציג אמנות נהדרת, לחגוג את זה, את ההווה, את היצירה העכשווית״.

״איור היא צורת אמנות מיוחדת: היא משלבת בדרכים מפתיעות בין גבוה לנמוך, בין קונקרטי למופשט, אתה נוגע בה והיא עדין לוקחת אותך למחוזות הכי רחוקים, יש בה משהו נורא אינטימי אבל היא משקפת תרבות פופולרית ורחבה. אני מתמקדת במקום שהיא מופיעה בספרים שמיועדים במובן הכי רחב לילדים ונוער, ספרים שמצליחים לעשות את הדבר הזה במדיום שבסופו של דבר הוא זול אבל פרייסלס ואינסופי בפונטציאל שלו. גם לגבי הספרים המהודרים והיקרים שנמצאים באוסף הספריה, אבל גם לגבי הספרים בכריכה הרכה שמתגברים על קשיי תקציב שתמיד קיימים – להצליח לספר סיפור בתמונות ומילים זה קסם. פשוט קסם. וזו אמנות.

״ככלל המתח בין אמנות גבוהה לנמוכה, בין איור לציור, הוא מתח פוזיטיבי. כשמדברים על לחוות אמנות – במובן הרחב, ולא במובן הצר – אני אלך עם בויס: החיים הם אמנות ולהרבה דברים בחיים יש פוטנציאל להפוך לאמנות. אם נהיה מאד פילוסופים, גם ביופי יש משהו יותר אמנותי. זו באמת הגדרה יותר רוחנית. זה לא מקרי שהספריה הזו צמחה במוזיאון הזה – מוזיאון אנצקלופדי שההגדרה של אמנות מבחינתו היא הרבה יותר רחבה. אוספים פה בגדים, אתנוגרפיה, כלים ועוד, דברים בעלי ערך אמנותי ותרבותי רחב. במובן הזה גם אגף הנוער חוגג את האמנות של ספרי ילדים כיצירת האמנות הראשונה שילד נחשף אליה. זו אמירה מאד חשובה״.

״המטרה של התערוכה ושל הפרס היא לא בהכרח לשקף את המצב אלא להראות לאן הוא יכול להגיע, לסמן כיוון רצוי וראוי. מצד שני, הזוכים משקפים בכל זאת את מה שקורה בתחום. יש כאן גם החיאות של קלסיקות, עניין שמתחבר לחשיבה מוזיאלית, חיבורים בין הווה לעבר שהופכים את העבר לרלוונטי. כך, יש בתערוכה יצירה מקורית – שמאיירת לא רק איירה אלא גם כתבה את הספר – זו אמירה חשובה. היא דחפה את העגלה במעלה ההר והוציא לאור בהוצאה קטנה ספר עשיר באמצעים מצומצמים.

״ויש ספר שמטפל במציאות המקומית בצורה רעננה ומקורית, אני לא מכירה הרבה ספרים שמצליחים לעשות את זה ככה, שמראים איך מאייר לוקח ספר מהמקום שהיה יכול להיות הכי קלישאה או מלכודת לפדגוגיה ובורא עולם שהופך את היצירה לרעננה, רלוונטית, מקורית, מרחפת מעל כל הדברים האלה. כך, גם כשהנושא הכי שחוק בעולם שמתעסק בפחד ופחדים, הוויזואליה משתמשת בפחד כדי להתעלות על הפחד; זה לא מובן מאליו לעשות את זה – להנכיח את הפחד מבלי לבטל את הדמיון״.

״גדלתי פה, נולדתי פה, ועד שהתחלתי לעסוק באיור בצורה מקצועית לא הכרתי את המשמעות של המילה איור. כל נקודת המבט שלי על התחום הייתה כמו מישהו שנסע לארץ זרה, לא מדבר את השפה וצריך להתגייס מבחינה אוריינית להתבוננות על הדבר הזה כדי להמשיג את מה שהוא רואה. אחר כך באה הנסיעה לארצות הברית ורק כשהתרחקתי מפה התחלתי להסתכל על הדברים בצורה ביקורתית. באתי מהמוזיאון, היה את העניין של ספרות ילדים, וההשוואה בין מה שראיתי בארצות הברית לבין מה שהיה בארץ מאד עזרה לי.

״יש שם תעשייה כל כך ענקית ומפורטת לכל העולם זה, השפע קיים שם גם בתחום הזה, בעוד שאצלנו הכל כל כך קטן. נפתחו לי העיניים לממסדיות, לתפקיד של האקדמיה, של החנויות, של הספריות, פה הכל מעורבב ומצומצם. שם זה גם מתנהל בצורה יותר מובנית: עצם זה שלקחתי קורס על ספרות ילדים אוסטרלית, מצאתי את עצמי שואלת מה היו אומרים עלינו. ומידי פעם כמובן שהיו שואלים אותי על האיור בישראל, שאלות עקרוניות כאלו, שהתחילו לעלות אצלי ולהתנסח בתערוכות.

״התשובה מפתיעה ולא מפתיעה: האיור בארץ הוא סופר מגוון, מעודכן ואקלקטי. כמו הכל בפיתה אבל של אייל שני. בעצם, לא בטוח אייל שני, יותר משהו שווה שאתה מוצא בשוק. להוציא ספרים זה הרי נגד כל הגיון כלכלי. אז אולי אייל שני הוא לא בהכרח האנלוגיה הנכונה…״.

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.

בתחילת החודש הציג דן אלון בגלריה משונע בתל אביב את תערוכת היחיד ״הכל כשורה אדוני הגנרל״ (אוצרת: קרני ברזילי). במשך שבוע הוא כלא את עצמו בחלל הגלרייה, תוך שהוא מציג פן אחר שלו כיוצר, ומוסיף לעבודותיו רובד פרפורמטיבי. אלון הפך את חלל הגלריה לכלא שבו הוא משחק שתי דמויות – דיקטטור ואסיר, כולא וכלוא. הוא קיים פעולות בעלות סדר קבוע, ובכל יום הקדיש שעתיים לציור דיוקן עצמי.

אלון, בן 32, הוא בוגר מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית, שנקר (2008). השנה הוא סיים את התוכנית ללימודי המשך בפקולטה לאמנויות, המדרשה בית ברל. השילוב בין איור לאמנות בא לידי ביטוי בעבודותיו. עד היום הוא הוציא לאור חמישה ספרי קומיקס, ובימים אלו עובד על ספר אחד חדש. במקביל הוא הציג שש תערוכות יחיד ובמספר רב יותר של תערוכות קבוצתיות. בנוסף, השנה התחיל ללמד עיצוב ספרים במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, ביחד עם דוד מוסקוביץ׳.

״בתערוכה בגלרייה משונע התעסקתי עם הדמות המטאפורית של הדיקטטור, מישהו שכולא את עצמו, והוא גם האסיר וגם הסוהר. מצד אחד זה קשה, עצוב וחמור סבר, ומצד שני היה בזה משהו מצחיק וגרוטסקי. ספרתי את עצמי חמש פעמים ביום לוודא שלא ברחתי… לא יצאתי מהמתחם של הגלריה במשך שבוע. זה כלל הכל – מקלחת, שינה, לשטוף פנים, שירותים, הכנת אוכל – הכל.

״לאט לאט זה הדגיש את היחסים בין סוהר לאסיר. הדמות לא דיברה, התקשורת היחידה הייתה המכתבים שהם החליפו ביניהם והקשר הדרדר מהר מאד. האסיר קיבל עונשים, וכתגובה הוא שבת רעב, נמנעה ממנו מקלחת, עד שבסוף שחררתי את עצמי, עליתי על הטנדר ונסעתי במעלה רחוב הרצל…״.

״תמיד ציירתי ואני עדין מצייר, ולפעמים אני מרגיש שנוח לי שהציורים שלי נמצאים בתוך ספר ולא בהכרח על הקיר, אבל זה יכול להשתנות. אני לא מרגיש מחוייב למדיום אחד. כששואלים אותי היום מה אני עושה אני אומר אמן. קשה לי עם המילה מאייר, יש לי בעיה עם הפועל ׳איירתי׳. לא אוהב את המילה הזאת. זה ציור לכל דבר. המילה לאייר מראה את המכבש הכלכלי של התחום, שמאפשר לשלם פחות כסף על מה שאנחנו עושים. איור יכול להיות עיצוב, הוא יכול להיות אמנות, תלוי איך מדברים עליו ובאיזה קונטקסט הוא מוצג.

״אין גם הבדל בין פרקטיקה של אמן לפרקטיקה של מעצב. יש אמנים שמציירים כמו מאיירים, יוצרים עבודות שנראות איור לכל דבר, אבל זה מוצג ביריד אמנות והם עובדים עם גלריה. יש מאיירים שעושים וידאו. זה לא משנה, הכל אותו דבר, פשוט מדברים על זה אחרת. לאמנות יש היסטוריה מסויימת ואתה מתייחס אליה בהתאם. חוץ מזה, העובדה שזו אמנות לא אומרת שזה יותר טוב״.

״אולי עשיתי טעות שהלכתי ללמוד תקשורת חזותית ולא אמנות, אבל אני לא כל כך מאמין בזה. אם הייתי לומד אמנות אולי הייתי חוסך כמה שנים, אני רגיל שהכל הולך בדרך קשה, אבל מצד שני אולי הייתי אמן פחות מעניין. אני לא יודע. היום אני מסתכל על זה בתור יתרון כי יש לי משהו אחר על השולחן שלאחרים אין. זו לא הדרך קלה אבל היא נראית לי יותר מעניינת.

״תמיד הרגשתי אמן אבל הרגשתי שחסר לי משהו, הרגשתי שאם אלמד עוד אבין יותר מה אני רוצה לעשות. וזה מה שקרה. אחרי שנקר המשכתי לעשות קומיקס וגם עכשיו אני עושה קומיקס, למרות שהרחבתי את תחום הפעילות שלי, אבל גם הצגתי ציורים. הייתי צריך שיפלו לי כמה אסימונים לגבי מה שאני עושה, בעיקר מה לא לעשות, לא כי אסור אלא מה אני מרגיש לגבי זה. לפעול באופן פחות אוטומטי.

״ככלל אני לא מרגיש שהתחתנתי עם המדיום. כל העבודות שעשיתי בשנים האחרונות, גם המיצבים, דומות לציורים שלי – בהעמדה, באסתטיקה של החלל, ואני מאמין שהן משמרות את השפה שלי רק בחומרים אחרים. לימודי האיור מאד עזרו לי באפיון דמות ובהעמדה של החלל. כך גם היכולת שלי לבנות סצינה ומיזנסצינה בקומיקס מאד עזרה לי״.

״היום אני מבין שקומיקס הוא חלק מהפעולה שלי כאמן ולא משהו ספרותי בהכרח, ששייך לסוגה הספרותית, אלא עוד חלק מהאמנות החזותית שאני עושה. בניגוד לקומיקסים הראשונים שיצרתי אחרי הלימודים, היום מעניינים אותי גם דברים אחרים. אני מסתכל על זה קצת כמו הצגת יחיד מוקומנטרית: אני יכול לספר על עצמי מה שאני רוצה. זה קומיקס. יש מרחק בין הקורא לסופר, זה לא אמיתי, זה כאילו, ואז שם אני משחיל דברים שהקורא לא יכול להיות בטוח מה אמיתי ומה לא.

״זה כמו סטנדאפ. נכון תמיד אומרים בהתחלה שאם מישהו נעלב אנחנו מצטערים מראש? זה אותו דבר. לקח לי זמן להבין למה אני מצייר את הציורים שלי כמו שאני מצייר. זה מה שמעניין אותי בקומיקס, לספר עלי כל מיני דברים שאפשר לעשות כי יש להם את המגננה הזו שזה לא אמיתי. תחליטו אתם אם זה אמיתי או לא. אני מנצל את היכולת של הקו לספר סיפור, זה חלק מהפעולה האמנותית שלי. זה לא איור ׳רגיל׳ שמשרת את הסיפור נטו, יש לו סאבטקסט משלו. וזה מקום נחמד להיות בו״.

״עולם האמנות הוא עולם מאד גדול, יש בתוכו מלא סוגים של עשיה, הוא כמו בצל. אני מניח שאני פחות או יותר מצליח לעשות את מה שאני רוצה. אני מקבל תגובות מתעניינות, לא מרגיש שום התנשאות. לא הרגשתי אף פעם ככה וזה מפתיע, למרות שכשאתה חושב על זה, למה שזה יהיה מפתיע? זו אמנות, אוקי. השאלה, כאמור, אם היא טובה. וגם – מה זה טובה? זה שזה אמנות לא נותן לה חותמת איכות, זה תלוי בקונטקסט.

״בסופו של דבר אני מניח שאני קצת שונה, אבל בעולם האמנות כולם שונים. בגלל שבעיצוב יש משהו שעובד או לא עובד, ובאמנות זה קצת אחרת, בעולם האמנות מקבלים באופן יחסי יותר דברים. זה שדה גמיש שיכול להכיל הרבה דברים״.

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.

״אני מדברת על איור יותר מאשר מאיירת, לא רואה מספיק תערוכות, אני מקנאה בסטודנטים כשהם רושמים בכיתה, לא מקשקשת סתם על נייר בלי סיבה, חולמת על ספרים ולא מצליחה לממש אותם, אני צריכה הפסקה״. כך, בכנות יוצאת דופן, נימקה המאיירת מיכל בוננו את ההחלטה שלה לקחת שנת חופש מההוראה, בחצי גליון, בלוג המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

בוננו, בת 48, היא בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי, בצלאל (1991). לאחר מכן היא למדה בנוסף במשך שנתיים במדרשה לאמנות ובמקביל התחילה לאייר לעיתונות. תחילה בחדשות, שם גם כתבה על עיצוב וצרכנות, לאחר מכן בהעיר, שם המשיכה לכתוב ופירסמה גם טור אישי, ומשם עברה להארץ, שם איירה עד לאחרונה. במקביל היא עובדת כמעצבת (ביחד עם ולי מינצי) של מגזין עיניים ומאיירת ספרי ילדים. מ-1998 היא מלמדת במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל ובשנת 2005 היא הוציאה לאור את ספר המאיירים הגדול.

״לקחתי חופש מההוראה. אמרתי לעצמי שהזמן עובר, שאני צריכה לברר לעצמי דברים, לבדוק מה מעניין אותי להגיד; פתאום התחלתי להרגיש שיש מושגים שאני לא תמיד מבינה. מעניין אותי לחזור לאיור הידני, לאיור שנמצא על גבול האמנות, שלא מתייחס דווקא לטקסט. לבחון את הגבולות של האיור. כשאתה נכנס למסלול של חיים-עבודה אתה פחות מנסח לעצמך דברים.

״כשהבוגרים הצעירים מסיימים את הלימודים יש להם המון אפיקים שפעם לא היו קיימים, ומידי פעם יוצא לי לחשוב שאם הם היו קיימים בזמני אולי הייתי עושה דברים אחרים. המנעד היום הרבה יותר רחב והוא נע בין הרבה תחומים – איור, אמנות, קומיקס, דברים שאתה לא יכול להגיד בהכרח שזה איור, שאתה משתמש בשפה ובכלים של איור אבל התוצאה היא כבר משהו אחר. ככלל ההגדרות השתנו – מה זה איור, מה התפקיד שלו. הכל היום הרבה יותר פתוח. וכמובן שזה מבלבל: הם יוצאים ולא יודעים מה לעשות. אתה יכול לעשות הרבה אבל חייב לעבוד קשה כדי להגיע למשהו בעל ערך וכדי לממש את הפוטנציאל שלך״.

״על ספר המאיירים הגדול עבדתי במשך שבע שנים. נורית כהן שילה, שהייתה בזמנו המנהלת של אגף הנוער במוזיאון ישראל, רצתה להוציא לאור ספר שיתעד את כל המאיירים שזכו בפרס בן יצחק. זה היה אמור להיות משהו קטן ולאט לאט צמח למשהו הרבה יותר גדול.

״במהלך העבודה שמתי לב לבסיס הדומה שהיה לרוב המשתתפים מבחינת מה שהשפיע עליהם. לקח זמן עד שזה התרחב. זו הייתה נקודה בזמן שבה האיור הישראלי עבר מהמאיירים המבוגרים יחסית לדור מאיירים חדש שיצר שינוי, שבא בגישה אחרת לגמרי לאיור: המאייר הפך ממישהו שעובד בשירות עיתון או הוצאת ספרים, למישהו שקובע סדר יום, שנוטל יוזמה. אפשר לראות איך כיום מאייר מסיים את הלימודים וצריך להיות יזם, זה כבר פחות קשור לאיך הוא ישתלב במשהו קיים. מאיירים צריכים לחשוב היום מה אני רוצה לעשות, מה מעניין אותי״.

״לאיור עיתונות היה תור זהב בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. בעבר העורכים שעבדתי איתם נתנו לי הרבה חופש, היה כיף לעבוד איתם, אבל עם הזמן זה הפסיק, פחות נהניתי וגם היה לי פחות מעניין: אותן כתבות, אותם נושאים. ממשהו שמאפשר להגיד עוד משהו במקביל לטקסט, היום באיזשהו אופן זה משהו שחוזר למקום של קישוט וזה חבל. זה באמת תחום שהיה חזק בארץ, אולי יבוא משהו אחר, אולי באינטרנט יתנו מקום לאיור, אבל בינתיים אני לא רואה משהו בולט שמחליף אותו.

״ב׳עיניים׳ אנחנו תמיד אומרים למאיירים אל תאיירו לילדים כמו שאתם חושבים שאיור לילדים צריך להיות. אנחנו לא רוצים איור חמוד. תאיירו משהו בשבילכם, שנראה לכם טוב ויכול לתקשר ולהתאים, בשפה עשירה, במגוון של סגנונות; מבקשים באמת לקרוא את הטקסט ולהתייחס אליו. אנחנו מחפשים איור ברמה גבוהה, כי יש לאיור נוכחות גדולה במגזין כחלק מהשפה שלו. זה לא משהו שמקשט את העיתון, יש לו מספיק נפח וכח בפני עצמו. בגלל שילדים רואים יותר את האיור מאשר קוראים את הטקסטים, אנחנו מכירים בערך ובכוח של האיור״.

״אני זוכרת שבהתחלה הייתה הרבה התלהבות מהמחשב ומהטכנולוגיה החדשה, אבל היום זה קצת משתלט על האיור. זה הפך להיות קל מידי ואנשים הולכים אליו כברירת מחדל, ומהר מאד מתרגלים לזה. ב׳עיניים׳ אנחנו פוגשים מאיירים חדשים בסוף כל שנה, הם באים עם עבודות נהדרות, אנחנו אומרים להם מה אנחנו רוצים, אבל הם לא עושים את זה, לא ממשיכים את הקו הידני מלימודים, אלא ניגשים למחשב, מגלים מהר מאד שלא שווה להם לעשות את זה. אבל אני בכל זאת מייעצת להם לעזוב את המחשב.

״המחשב הוא כלי נהדר אבל אני מאמינה שצריך לחזור אחורה, לעיפרון ולצבע. פתאום אתה מופתע, הדברים כל כך יפים. צריך להתייחס אליו באמת כעוד כלי, עם היתרונות והמהירות. אבל הבעיה עם מי שעובדים רק או בעיקר המחשב היא שהעבודות שלהם באמת נהיות מאד דומות. זו עבודה שמושכת להשתמש בכלים כמו טרייסנינג או עבודה עם קו וצילום. אם בכל זאתאתה עובד עם המחשב האתגר הוא למצוא קול משלך שם. אפשר להיות שונה גם אם אתה עובד במחשב״.

״יש היום יותר לגיטימציה ומודעות לאיור. אז היית צריך להסביר מה זה איור, היום יש כמעט הצפה של התחום. כששואלים אותך מה אתה עושה ואתה אומר מאייר, פעם אנשים לא היו מבינים מה זה, היום מבינים יותר. זה כבר לא משהו שפשוט קיים וצריך רק להבחין בו, זה הפך להיות משהו שהקהל נתקל בו יותר ויותר.

״אני תמיד אומרת לסטודנטים שהכי הרבה למדתי מעיצוב. עניין אותי איור, תמיד ציירתי, אבל הפונקציונליות היא בסיס חזק מאד באיור שלי ולא הייתי מוותרת עליו. שמחתי שהיה חיבור בין שני התחומים בלימודים. לעיצוב יש בסיס לכל הדברים. גם לאנשים שהולכים ללמוד אמנות אני אומרת תתחילו מעיצוב, מהבסיס של הפשטה ותמצות. משם אפשר ללכת להרבה מקומות״.

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.

לפני שנה וחצי נוסד על ידי עינת פישביין ואירית דולב אחד האתרים החשובים בעיני ברשת העברית: המקום הכי חם בגיהנום, מגזין עיתונות עצמאי בנושאים חברתיים. נושאי הדגל של האתר הם מאבקים ציבוריים, זכויות אדם, רווחה ודיור, אנשים עם מוגבלויות והתארגנויות עובדים, ״אבל לא רק״, אומרת דולב, שמשמשת כעורכת הראשית של האתר.

״אפשר למצוא באתר כל סיפור שמביא את סיפורו של הפרט בהתמודדות האזרחית שלו מול המדינה ומוסדותיה. מלבד כל אלה אנחנו שמות דגש רב בנושא של ייצוג קולות וזהויות רבים ככל האפשר ומכל סוג שהוא של פריפריה: גיאוגרפית, עדתית, קהילתית וכלכלית״. אבל, הנושאים החשובים שבהם עוסק האתר הם לא (רק) הסיבה שבגללה אני כותב עליו. מאז שנוסד האתר מקפיד לעבוד עם מאיירים ומפרסם בקביעות איורים משובחים של טל גרנות, עמרי כהן (עמריקו), ניב תשבי, אילה טל, אסנת פייטלסון, אסף קרבס והילית שפר.

״השם של האתר הוא ציטוט מנאום שנשא מרטין לותר קינג בתקופת מלחמת ויאטנם שבו הוא אמר ש׳המקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על נייטראליות׳. האמירה הזו משקפת את תפיסת העולם שלנו והיא שאנחנו מאמינים בעיתונות שלא מתחבאת מאחורי עמדה אובייקטיבית מזוייפת אלא מבטאת עמדה ותפישת עולם ברורה.

״ואם כבר פתחנו את ארון ההצהרות אז חשוב להגיד שאנחנו סופר מאמינים בעיתונות שטח ולא בעיתונות מדבררת, כזאת שמאתרת ופוגשת את הסיפורים והגיבורים שלהם ואנחנו לגמרי משוחררים מכבלי מדדי האטרקטיביות והרייטינג המקובלים בתקשורת הממוסדת. הנחת היסוד שלנו היא שבמסגרת הרצון ליצור עיתונות שממשיכה ומהדהדת את קולות המחאה של 2011, צריך לספר את הסיפור של המוחלש, של מי שקולו אינו מושמע או מושתק״.

״ההחלטה שאיורים הם אלה שילוו את הכתבות המגזיניות באתר היא לא טריוויאלית, בפרט כשמדובר בסוג התכנים שאנחנו מביאים, תכנים שהקונבנציה העיתונאית המקובלת היא שצילומים הם אלה שצריכים ללוות אותם ויזואלית. בדרך הזו קבענו שלסיפור שיש לנו לספר בכל כתבה יש שני נתיבים, האחד בטקסט עצמו והשני באיור. המאייר הוא לגמרי סטוריטלר בעינינו.

״יש לנו קאסט נפלא של מאיירים, שנבדלים זה מזו גם מבחינת הפרשנות וההארה שלהם את הסיפורים וגם מבחינה סגנונית. התפיסה שעמדה מאחורי הבחירה של כל אחד מהם כשותפים לדרך היא דווקא המגוון של השפות שהם מביאים. השקענו באתר ובחזות שלו לא מעט, והבחירה בשימוש באיורים היתה אחת ההחלטות המשמעותיות באיפיון של האתר״.

״כל המאיירים שעובדים איתנו נבחרו בגלל הכישורים והסטנדרטים המקצועיים הגבוהים שלהם, ובכל אחד ואחת מהם מצאנו את המאפיין שבאמצעותו הם יכולים לספר סיפור בעוצמה ובנוכחות שנדרשת מאוד ברשת. חלק מהמאיירים שעובדים איתנו מתאפיינים באיורים מאוד ׳סמיכים׳, עם הרבה פרטים ועומק, שמצליחים להעביר את המורכבויות של הסיפורים שאנחנו מעלים; אחרים דווקא מינימליסטיים יותר.

״אפשר להגיד על כולם שהם יודעים להתמודד באופן מעורר הערכה עם העובדה שיש להם הזדמנות לספר את הסיפור בדימוי אחד, יש להם ׳וואן שוט׳ כדי להעביר סיפור. צריך לציין שסיפורים במגזין שלנו הם על פי רוב מאוד מרובדים עם הרבה שכבות של מידע, יש סיכוי גדול שהסיפורים אינם חד משמעיים, אין לנו סיפורים בשחור-לבן, וזה כידוע אתגר לא פשוט בעבור מאיירים״.

״תהליך העבודה נעשה בשיתוף ובדיאלוג שלי מול המאיירים. לפעמים המאייר\ת מקבלים בריף קצר על הסיפור. אם זה מתאפשר אז הם קוראים גרסה ראשונה של הכתבה אבל בדרך כלל הרעיון הוא שהפרשנות שלהם תנתן על סמך תקציר. בשלב ראשון אנחנו מנהלים דיון על הסיפור שעומד בלב הכתבה ויש מרחב פעולה גדול למאיירים מבחינה רעיונאית, חשוב לי שההצתה הראשונית לרעיון של האיור תבוא מהם.

״אחרי שמושלכים לחלל האויר כיוונים (או בעיקר לחלל המייל, כי אני מתעבת שיחות טלפוניות והמסרים חדים יותר בכתב), אנחנו מנסים לדייק אותם יחד ולהחליט על הכיוון הכי מוחץ. התהליך הזה הוא פינג פונג מילולי בלבד (גם אם הוא כולל תיאוריים ויזואליים ופלסטיים) ולפעמים הוא מאוד אינטנסיבי: בשלב הזה אנחנו מריצים את כל מה שהסיפור הזה מעורר אצלנו, רגשית ומחשבתית״.

״זה תהליך שאני לא מוכנה לוותר עליו כי זו הדרך הטובה ביותר לזקק את הרעיון. בגלל שהסיפורים לא פעם מאוד מסובכים ומציגים תמונה מורכבת אז להגיע לדימוי בודד זה לא פשוט. יש פעמים שאני מוצאת שדווקא נכון יותר להשמיע את התפיסה שלי או של המערכת כלפי כתבה, כיוון שהעיסוק בה נעשה לאורך זמן וממילא מתקיים עוזר לגבש את העמדה כלפי הסיפור, ולזהות את הזוית והטון הרצויים גם לאיור. בתנאים מסויימים זה עוזר, בעיקר כשהדד ליין נושף ובפרט כשאין הנחות גם כשהדד ליין הוא מחר והאיור חייב להיות מעולה.

״מהרגע שיש כיוון שאנחנו מחליטים עליו יחד עוברים לסקיצה, שלב שעל פי רוב מזמין שינויים והערות מינוריות. וזהו. אנחנו באויר, גם באיור. ואחרי כל זה, חשוב להגיד שהאיורים הם מסוג הדברים שמנפחים לנו את החזה בגאווה ואפשר בהחלט להגיד שהם מדברים בעד עצמם״.

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.

אחת התערוכות שאני כבר מצפה לראות (וסליחה אם אני אגיד את זה הרבה בחודש הקרוב) היא ״מפעל חיים״, התערוכה הזוגית של טל גרנות וניב תשבי, בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2012). 
בתערוכה יציעו השניים מבט על שלל תבניות חזרתיות מחיי היום יום שלנו, ריטואלים שקופים שכולנו לוקחים בהם חלק, מנגנון שמשמר את תחושת ה״בסדר״ – מה שנמצא בתוך הסדר.

פרויקט הגמר של גרנות, בת 27, פתרונות אחסון, היה מורכב מרצף לופים מאוירים שיצרו לופ אחד גדול ולוו בסאונד שהיה מבוסס גם הוא על לופים. ״מאז שאני ילדה אני אוהבת לבהות בדברים ובעיקר באמנות. אני יכולה לשהות מול עבודות ימים ושבועות, ובגלל זה אני אוהבת ליצור עבודות שיש בהן הרבה על מה להסתכל. בפרויקט הגמר עניין אותי להתעסק עם סביבה לא ממש יפה, לא בהכרח רומנטית, הרבה פחות סקסית מדימויים שבדרך כלל כולנו צורכים. מסקרן אותי המתח בין החיבה לאסתטיקה לבין החוויה הלא הרמונית.

״בכלל חשבתי שאני אהיה סופרת או עיתונאית. בצבא הייתי כתבת בבמחנה, עבדתי בשבעה לילות בתור מפיקה, עשיתי קצת תיאטרון, עד החלטתי שאני אלך לצייר. גם אני ציירתי מגיל אפס, ככה אנחנו… לא רציתי ללמוד אמנות. ככלל ההבדלים בין התחומים לא באמת קיימים בחיים שלי. מה שמרגש אותי מרגש אותי, לא משנה מאיפה זה מגיע. אלו היררכיות שמתאימות אולי לעולם הצריכה״.

והאיור?

״האיור שוחה בבריכה בין זה לזה, עושה בריכות…״.

״במהלך הלימודים התחדדה אצלי העובדה שאני אוהבת שעוזבים אותי בשקט ונותנים לי ליצור. פחות נוח לי עם בריפים. יש לי המון רעיונות, יש רשימה ארוכה של דברים שאני רוצה לעשות, ואני מקווה להשלים אותה בתדירות יותר גבוהה. אין לי אנטי לעבודה מסחרית, הכי חשוב לי שיהיה לי חופש וזמן לשבת ולצייר, ולא אכפת לי איך אני משיגה את זה. אני מאיירת ל׳מקום הכי חם בגיהנום׳, זה כיף שיש דדליינים קצרים, זה מוציא משהו אחר, אבל אני בן אדם שלוקח לו זמן לעבוד.

״בשנה האחרונה ללימודים איירתי את הספר Downtown Athletic Club, והוצאתי אותו בהוצאה עצמית. הוא מבוסס על מועדון ספורט לגברים בלבד, שקראתי עליו בספר ׳הזיית ניו יורק׳. זה היה עולם סגור, אני אוהבת מלונות ובריכות שחיה, והכל התחבר. בגלל שלא היה תיעוד חזותי של המקום החלטתי להמציא אותו בעצמי. מבחינה זו הספר הוא הבניין, משוטטים בו. בקיץ האחרו הצגתי את הספר בפסטיבל Illustrative בברלין והוא זכה במקום הראשון״.

״דיגיטלי, ידני, הכל טוב, הכל מעניין, לכל עבודה יש דברים אחרים שהיא צריכה. אני נהנית מהפיזיות של לשבת ולצייר, ואני לא עושה כמעט סקיצות. אני מציירת, אני זקוקה לזה נפשית, עם צבעים, עם עפרונות, אני יכולה כל היום לשבת על עיגול אחד. זה עושה לי טוב לנפש: אם אני צריכה להירגע אני רושמת.

״אני אוהבת את השילוב בין השניים, הרמוניה מול דיסהרמוניה, ומעניין אותי גם כיעור. הרבה פעמים דברים שהם לא בהכרח באותה טכניקה לכל אורך האיור הם שילובים שיכולים לכאורה להצטייר כמכוערים או כגסים אבל גם המציאות היא גסה, במיוחד בארץ שמתאפיינת בטלאים שלא קשורים אחד לשני. אני מניחה שזה מחלחל לעבודות ולשפה שלי״.

״בתערוכה נציג התבוננות שלנו על מה שסביבנו, על מה שאנחנו חווים, בנסיון להישאר מתפקדים גם בעולם הפיזי וגם בהשתקפות הדיגיטלית של זה. יש לי סדרה של עבודות שהתחלתי לעבוד עליה בהשראת צילומים שאנשים מעלים בפייסבוק – ׳מסיבת רווקות׳, ׳פורים במשרד׳ וכן הלאה – אנשים שמתעדים את עצמם. כולנו מכירים את הדברים האלו, היינו בהם, רואים אותם, זה נכנס לכולנו לחיים באופן פעיל או סביל.

״כשהחלתי לעבוד על הסדרה היה לי דחף לצייר. ראיתי תמונה של הרמת כוסית במשרד ונזכרתי בעוגות של רולדין ׳שקרו לי פעם׳, שחלקתי איתן חדר ניאון, באיזה חג פסח נידח, ופשוט התיישבת לצייר״.

״אני שומרת על עצמי מהצפה של הדימויים, אין לי פינטרסט וגם לא אינסטגרם, אין לי זמן. את ההשראה אני משתדלת לקבל לא מאיור – מחוויות שעברתי, מדברים שאני רואה, אני לא יודעת מאיפה זה יקפוץ עלי. בסוף יש לעבודה עקרונות בסיסים: האם הקומפוזיציה עובדת, האם זה מרגש. אם זה עובד אני לא שופטת אם זה איור או אמנות; אם זה עובד עלי אז זה מספיק.

״יש דברים שאני יודעת שמבחינה לוגית הם טובים אבל הם לא נוגעים בי, ואני יודעת שאני אשכח אותם. זה עובד ככה בכל תחום. אני בעיקר חושבת ששום דבר לא שונה מפעם, כולם אומרים שדברים השתנו אבל אנחנו בני אדם. אנחנו זוכרים את מה שהתרגשנו ממנו, וזו יכולה להיות גם קומפוזיציה מדהימה. כמאיירים אנחנו אנשים שמתרגשים מאסתטיקה. בסופו של דבר יותר חשוב לי שהאיור ירגש מאשר שהוא יעביר מסר״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

[tmwinpost]

The post איור עכשיו. מפגש 86: טל גרנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

אני רוצה להתחיל מהסוף: בעוד כמה חודשים יתפרסם ספר חדש שאיירה בתיה קולטון: ״המסע אל האי אולי״ מאת מרים ילן שטקליס, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. הנה כמה איורים בפרסום ראשון (התרגשות גדולה!):

קולטון, בת 47, למדה עיצוב קרמי בבצלאל, משחק בניסן נתיב, אמנות במדרשה ואיור בוויטל, שם סיימה ב-1995. בין הספרים שאיירה: ״רוץ בן סוסי״ – שירי ביאליק לילדים, ״שרשרת זהב״ – שירי מופת לילדים, ״להתראות באנטארטיקה ו״מלכי מונרו מורדוך״ מאת נורית זרחי (האחרון מוצג בתערוכה ״משחקים במוזיאון העיצוב״ שנפתחה בחולון בחודש שעבר). בנוסף היא השתתפה ב״היה היתה צפרדע״, קומיקס לילדים שיצא לאור בהוצאת אקטוס, ופרסמה ספרי קומיקס למבוגרים בהוצאה.

כיום היא מכהנת כמרצה בכירה לאיור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. ביחד עם איציק רנרט היא אצרה את התערוכה של מסלול האיור של המחלקה, ״מאייר מאייר מאייר״, שתוצג במסגרת שבוע האיור (ואם לא אמרתי את זה עד עכשיו אני מאד סקרן לראות את התוצאות).

 ״אני לא בן אדם רוחני, אין לי אמנות טפלות, לא מאמינה בעולם הבא, אבל יש משהו אחד שתמיד הטלתי ספק בקיומו: כשהולכים לישון, מה קורה עם הצעצועים? קראתי את המסע אל האי אולי כשהייתי קטנה ונורא שמחתי לקבל את הטקסט הזה. הקריאה בספר עם ילדים ולילדים היא קריאה מסוג אחד, ויש את הקריאה בתור מאייר: זה המשא ומתן מה אתה הולך לאייר. ולא משנה כמה פעמים קראתי את הסיפור, רק כמאיירת הבנתי שחצי מהסיפור מתרחש בלילה. אתה צריך לצייר ופתאום אתה מבין שחצי מהסיפור קורה בלילה.

״לצייר לילה זה אתגר מאד גדול. לכל מאייר יש מגבלות שמכריחות אותך להמציא דברים. אז אני ממציאה; יש לי בעיה ואני פותרת. זה היה מסע מאד ארוך והיו בו לא מעט התנגשויות. אמנם יש יתרון לעבוד עם סופר שכבר מת, אין לך דיאלוג איתו, הוא לא יכול להעיר או להאיר, אבל החיסרון הוא שיש בסיפור המון דברים שהייתי מבקשת ׳את זה אל תכתבי, את זה אני אצייר׳, כמו שביקשתי למשל מנורית זרחי.

״ה׳בעיה׳ היא שמרים ילן שטקליס כותבת כאילו היא מציירת. הפתרון הוא להתעלם מהטקסט, אני לא רוצה שהוא יגביל אותי. אבל אז אני קוראת, ויש המון פרטים, והבנתי שאני כל כך מוגבלת. היה לי קשה, זה היה מסע מאד ארוך, ומתי ממש התחלתי ליהנות? ברגע שהשמש הגיעה, יצאתי מהחושך. מאז הציורים שלי הרבה יותר טובים… הגעתי לאי אולי, למה שבאמת רציתי לצייר״.

״לקראת התערוכה ׳מאייר מאייר מאייר׳ כל מרצה במסלול איור בחר בוגר שהוא רוצה לעבוד איתו ויצר איתו קשר. הבריף היה מאד פתוח ומאד חופשי. ביחד הם דיברו על איזו עבודה משותפת הם רוצים ליצור לכבוד התערוכה. יש תמיד את הדבר הזה של מורה-תלמיד ופתאום משהו משתחרר, הוא נהיה קולגה שלך, יש בזה משהו נורא יפה. זה כבר לא ׳אני אגיד לו מה לעשות׳. אתה מלמד אנשים שיהיו הקולגות שלך ובתערוכה הזו זה בא לידי ביטוי. אנחנו מציגים ביחד ונהנים מזה. זו לא הפגנת כוח, זה יפה בעיני.

״אני בחרתי בדן אלון. הוא למד איור אבל הוא המשיך בלימודי אמנות, המקום שלו לא מאד ברור, ובמובן מסוים הוא עשה מסלול הפוך לשלי. עד היום אני מרגישה קצת אאוטסיידרית באיזשהו מקום; אין מה לעשות, אני תמיד ארגיש ככה. האאוטסיידריות הזו הייתה מילת המפתח שלנו וכל אחד עשה על זה עבודה. אני איירתי עשר עבודות שחור לבן שמתעסקות בילדים אאוטסיידרים״.

״למדתי הרבה דברים לפני שנהייתי מאיירת, הייתי הרבה יותר קרובה קודם לכן לעולם האמנות הפלסטית וזה מה שרציתי ללמוד, אבל לא יכולתי להתנתק מזה שאני אוהבת טקסט, נרטיב, רוצה לספר סיפור. הדבר שהכי נהניתי ממנו היה לחבר את הציורים שלי לטקסטים. רק אז הבנתי שיש כזה דבר איור. כשאתה סטודנט יש את העניין שאתה רוצה להיות נורא קיצוני, גרוטסקי, מנסה למצוא את הקול שלך, להיות יחודי. לקח לי הרבה הזמן עד שהבנתי שאני נמצאת בתקשורת חזותית, לא אמנות. ואז, לאט לאט הקומיקסים שלי שהתחילו מאד משונים נהיו קומוניקטיבים.

״ועדין, גם היום כששואלים אותי מה אני עושה ואני עונה ׳מאיירת׳, אנשים לא באמת מבינים למה הכוונה. לא מזמן אמרתי למישהו מחוג השחמט שאני משתתפת בו שאני מאיירת, והרגשתי כאילו עניתי לו שאני ליצן רפואי או משהו כזה. כששאלתי אותו מה זה מאיירת, הוא ענה ׳מציירת כאלו קריקטורות, נכון?׳. יש לאיור דימוי של ועדת קישוט אבל בשבילי זה החיים שלי, זה איך שאני מסתכלת על העולם, על אנשים, על התרבות. זה לא הקישוט שכולם מתכוונים אליו".

״כשהייתי סטודנטית בוויטל הגיעו המחשבים. הייתי חלק מקבוצה של מאיירים מחוננים אבל אף אחד חוץ ממני לא עשה עם זה כלום. אני אמרתי ׳וואו, איזה קסם, מצאתי את עצמי׳. התחלתי לצייר עם העכבר, זה כל מה שעניין אותי, הייתי הראשונה, אני לגמרי לוקחת לעצמי את הקרדיט הזה. אף אחד לא הבין מה זה הדבר הזה. אני המצאתי לי כל מיני חוקים, איך צריך לצייר במחשב, מה זה ציור במחשב. רציתי שהמחשב לא יעוור אותי לגמרי: יש בו הרבה פיתויים, קצת כמו גן עדן.

״רק מאוחר יותר כולם נכנסו לזה. בהתחלה טענו שהמחשב קר ומנוכר, פחדו ממנו. אני לעומת זאת ממש הרגשתי כאילו אני בארץ הקסמים. ועדין, יש לי מאבק מאד גדול – מין צער, אפשר לומר – כי אני יודעת באיזשהו מקום שלמאייר יש את הקו שלו, שגם לי יש מחוץ למחשב, ולא הרבה מכירים. בשבילי אלו דילמות נורא גדולות, המאבק והקונפליקט של מחוץ למחשב ובמחשב. בגלל הקונפליקט עם החיים מחוץ למחשב, אין דבר שאני יותר מעריכה מקו של בן אדם, מאנשים שהקו שלהם הוא וואוו״.

״בסופו של דבר אני שלמה עם מה שאני עושה, הגעתי לתוצאות שלא היתי מגיעה אליהן בלי המחשב. המציאות, הרפרנס, הם מקומות מאד חשובים בעבודה שלי, בחיפוש במאגרים האינסופיים של הרפרנס. ככלל בעבודה כמאיירת הכי קשה לי לחבר את הרפרנס, והכי קל לי לצייר.

״אני מודעת לכך שכל טכניקה מכתיבה סוג מסויים של אסתטיקה, וברור שבמחשב יש דברים שהולכים לאיבוד ויש דברים שמקבלים מציאות חדשה. גם במחשב אנחנו משחזרים את מה שיש בחוץ ויוצרים משהו חדש. אבל אני חושבת שמה שנמדד הוא מבחן התוצאה. יש את העניין הזה של לנחש את הטכניקה, כביכול אתה מרגיש שנפתר לך משהו אם אתה יודע איך זה נעשה, זה אולי עוזר לך להגיד לעצמך שאולי גם אתה יכול לעשות את זה, אבל כשאתה רואה משהו טוב – כבר לא משנה איך הוא נעשה״.

״כמרצה תמיד יש לי את הדילמה אם להגיד לסטודנטים ׳את התרגיל הזה אל תעשו במחשב׳. מצד אחד אתה חייב לחיות מחוץ למחשב ולנסות להגיע לדברים, להבין מה אתה רוצה שיקרה. מצד שני אני כל הזמן אומרת לעצמי שאין מה לעשות, אי אפשר להתעלם מכך שכל אחד גדל בתקופה אחרת לדברים אחרים, ויכול להיות שיש אנשים שמגיל צעיר ככה הם עובדים.

״בשנה א׳ אני חושבת שחייבים לנסות להבין מה היד מסוגלת לעשות. מחוץ למחשב המניפולציות יורדות, זה מקום אחר. גם אם תמצא את עצמך בסוף במחשב, חשוב להתנסות. זה לא שאני הולכת עם ראש בקיר: איפה שאני רואה סטודנטים ששם הכי טוב להם, מהר מאד אני מזהה את זה ואומרת אוקי, תעשו את זה.

״בסופו של דבר אין מה לעשות, יש לנו את הגיבנת של המחשב, כאילו אנחנו חוטאים. יש איזה חטא קדמון… הרבה פעמים זה כאילו המחשב עשה חלק מהעבודה, למרות שהוא קר ומנוכר, כל הקלישאות האלו. כאילו מחוץ למחשב הכל חם וחושי…״.

"אחרי שעשיתי הרבה זמן קומיקס, אני מרגישה שהאהבה הכי גדולה שלי זה ספרי ילדים. בשבילי כל טקסט הוא כמו משחק קווסט ארוך שאני יוצאת אליו. הרבה אנשים אומרים שכדי לעשות את זה טוב אתה צריך להתחבר לילד שבך. אין לי את הדבר הזה. יש לי קשר מצוין עם ילדים, אני אוהבת ילדים, מתעניינת בהם. אני לא אוהבת רק את הילדים שלי, הם תמיד מתלוננים על זה…

״כשילדים אוהבים את מה שאתה עושה הם לא שופטים אותך בפורום המאיירים, יש להם הסתכלות אחרת שהיא נורא מרעננת. אני אוהבת את ההסתכלות של הקולגות שלי, ברור שבראש ובראשונה זה הדבר האמנותי שלי, ככה אני מבטאת את עצמי – אבל בשבילי הילדים הם הקהל; הם והקולגות. אני עושה מעט מאד ספרים. כל ספר לוקח לי המון המון זמן ואני מעריכה את ההוצאות שעובדות אותי ומעריכות את זה. אתה לא עושה את זה בשביל הכסף אלא כי אתה חייב, כי זה מה שאתה רוצה לעשות. ואם ככה, אז לפחות לעשות אותו כמו שצריך״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

The post איור עכשיו. מפגש 87: בתיה קולטון appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחת מתערוכות שיפתחו בשבוע הבא במסגרת שבוע האיור, שאני סקרן לגביהן במיוחד, היא התערוכה ״זו אינה צלחת״ בבית בנימיני. התערוכה, שאצרה נעמה בנזימן, מבקשת לבחון מגוון יחסים ומפגשים בין איור לקרמיקה, בין פונקציונליות לאמנות, בין דו מימד לתלת מימד, בין סיפור לעיטור ובין המציאות לדימויים המייצגים אותה.

״ספל הוא אובייקט תלת ממדי: אפשר להחזיק אותו ביד, למזוג לתוכו מים ולשתות״, אומרת בנזימן. ״איור הוא מסמן חזותי: אפשר לאייר דמות מוזגת מים לתוך ספל ושותה, אבל מספל מאוייר אי אפשר לשתות.

אחת המשתתפות בתערוכה היא המאיירת יעל בוגן, בת 50, בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי, בצלאל (1989). לאחר שלוש שנים שבהן עבדה כמאיירת של אתר העין השביעית, היא מאיירת בארבע השנים האחרונות בעבור עיתון הארץ, ובמקביל מלמדת במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (עוד מימי ויטל).

״כשלמדתי בבצלאל איור לא היה דבר מאד אטרקטיבי, וגם בעיני הוא נתפס כתחום פחות אינטלגנטי. כיום, לעומת זאת, יש הרבה יותר מגוון ועושר, למאיירים יש רמה אסתטית ואקספרסיבית מאד גבוהה, שבאה לידי ביטוי בישומים נרחבים הרבה יותר. בנוסף מתחיל להיות יותר ממשק בין איור לעיצוב, בתחומי ביניים, אצל אנשים שטווח היצירה שלהם כולל מבט גם על עיצוב וגם על איור״.

״תחילת העבודה שלי היא עפרון על ניר, תמיד הייתה. ועדין, רוב העבודה שלי, ובטח ששלבי הסיום הם תמיד דיגיטלי. ככלל אין כזה דבר איור דיגיטלי בעיני. יש איור שהעולם הדיגיטלי מאפשר לו מהירות רבה של העזה, בדיקה מהירה, דברים לא מתוכננים שקורים בתוך העולם הזה – טעויות תוך כדי תהליך העבודה. יש איור שמנצל את מה שהעידן הדיגיטלי מאפשר – אבל מי שלא מוכשר זה לא יעזור לו. זה עוד כלי עבודה.

״בשבילי אופציית העבודה במחשב מאד משמחת, אבל גם מוזרה. זה דואלי. מצד אחד הוא מאפשר לעשות דברים שמאחר שמטבעי אני יותר מדי עצלנית בשביל לעשות אותם ידנית, כמו באמת לצבוע משטח נקי – מעולם לא הייתה לי תאווה למשטחי שמן או אקריליק חלקים – אני נורא נהנית מזה. אבל הריחוק מהאיור הידני לא נגרם בגלל המחשב. גם כשאני עושה איור ידני זה תמיד דרך חומר – הדבקה, גזירה, צילום. המחשב פשוט מאפשר לי נגישות משמחת להרבה מאד אפשרויות״.

״הטכנלוגיה אמנם מכתיבה אסתטיקה, אבל במקרה הזה אולי לא בצורה מספיק מובהקת. לדוגמה, המעבר באסתטיקה הטיפוגרפית מהמודרניזם השוויצרי לדייויד קרסון הוא תוצאה של המחשב. אני לא ממש רואה קורה משהו דומה באיור. איור מאד נקי היה גם קודם, גם מורכבות טכנית, וגם שקיפויות היו קודם. אפקטים כאילו סוריאליסטים שעשויים מחומרים אמיתיים, היה קודם. זה היה קיטשי קודם וגם עכשיו, גם אם קל יותר לעשות את זה עם מחשב.

״בכל מקרה זה לא משהו שהוא תוצר נטו של מחשב. מה כן? אסתטיקת ביטמפ, שאני מכירה יותר מהעיצוב ופחות מהאיור. זה לא היה יכול להיווצר בלי הטכנולוגיה. במובן מסוים אני אפילו אומרת שהאיור שמרני לעומת מה שהמחשב מאפשר. בעולם העיצוב יש למשל הרבה עיסוק בעיצוב גנרטיבי. לא ראיתי איור גנרטיבי. האיור שומר על הגבולות שלו בצורה אדוקה מדי״.

״הסטוק החזותי לשליפה הוא עצום היום אצל הסטודנטים. מאד מאד מורגש בקרב סטודנטים המעבר שקורה בכלל מהמושג הכתוב למושג החזותי, לטוב ולרע. הם באים עם מצע חזותי עשיר מאד והחשיפה שלהם לדימויים גדלה וגדלה. מתוך זה צריך לעשות ניפוי כי המטענים האלו לא כולם בריאים.

״באופן אישי אני חייבת את כל הדימויים ברשת, הנושא של רדימייד בשבילי נורא חשוב. גם כשאיירתי את הספר של יונתן גפן הכל היה רדי מייד, זו הנטייה שלי – קולאז׳ים ורדימייד. אני חייבת אותו ומשתמשת במטענים שהוא מכיל, גם במטען הסנטימנטלי וגם במטען התוכני. אני מנסה להכניס משמעות שלי על בסיס החומרים שאני בוחרת להשתמש בהם״.

״אני לא בטוחה שצריך להבחין בין איור, עצוב ואימג׳מייקינג. אני כן יכולה בקלות להבחין בין איור קלאסי לאימג׳ מייקינג / עיצוב. האיור הקלאסי משמר מרכיב ידני אותנטי, ואז זה מדהים. לא משנה אם זה במחשב בוואקום או לא, משנה התוצר הסופי עובר ישירות מהיד לדף, שאין לו התערבות מכנית דיגיטלית חומרית באמצע.

״לעומת אמנות אני חושבת שההבדל הוא אך ורק במחויבות לקומוניקטיביות, לא בשיטות העבודה. מי שרגיש ומתפקד בעולם חזותי הוא רגיש ונגיש לכל מדיום, חומר, האינטראקציות קיימות בכל מיני רבדים״.

The post איור עכשיו. מפגש 88: יעל בוגן appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחד הצמדים והחיבורים המסקרנים ב״מאייר מאייר מאייר״, התערוכה שמקיימת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר בשבוע האיור, הוא החיבור בין דוד פולונסקי ומתן ליברמן. ״נבחרתי לעבוד עם פולונסקי לשמחתי הרבה!״, מספר ליברמן. ״אני מאוד מאוד אוהב אותו ותמיד יש מה ללמוד ממנו. בהתחלה חשבתי שנעשה משהו גרנדיוזי וגדול כמו להביא מטוס לתערוכה עצמה, אבל אז המציאות אמרה את שלה וזה לא יצא לפועל…

״התחלנו לעשות משהו קליל וכיף שיהיה לשנינו נוח מבחינת לוחות הזמנים. בסופו של דבר עשינו משחק דודל שיצא ממש מגניב. העבודה התבצע בצורה של פינג פונג, אני שלחתי לדוד איור והוא החזיר לי איור שלו. יצא לנו לופ אנימטיבי שכל איור / סקיצה קשורה אחת לשניה כמו המשחקים של פעם, שהיו שולחים נייר עם התחלה של ציור והחבר ממשיך את הציור״.

ליברמן, בן 27, בוגר מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית, שנקר (2009). מאז שסיים ללמוד עבד אצל ברוך נאה ואייר לידיעות אחרונות, לקק״ל ועוד. לאחר שהפרומו שאייר לסדרת האנימציה Zack and Quack (שנקראה קודם לכן quick quack duck) עשה את העבודה והיא נמכרה לניקולדאון, המשיך לעבוד בה.

״הסדרה היא פרי עבודה של שלושה אנשים שעבדו בפרימוס לשעבר – ארז גביש, גילי דולב ורונן שני – שפנו אלי בבקשה לאייר את הפרומו. עבדנו משהו כמו חודש ולרבה השמחה הם הצליחו למכור את הסדרה לניקולודאון. כיום הסדרה מונה 52 פרקים שמספרים על הרפתקאות ילד וברווז בעולם פופאפ, כמו הספרים של פעם. אני חושב שבגלל זה ניקולדאון התהלהבו מזה, ילדים נורא מתחברים לזה.

״אני עשיתי את רוב הסביבות, מה שנקרא set designer, ובנוסף עבדו איתי עוד שלושה מעצבים. למדתי המון תוך כדי העבודה, הם נתנו לי את החופש להתעסק עם זה, זו הפקה מאד גדולה ואחריות ענקית. יום יום יושבים במשרד מול המחשב וצריך לעצב, נגיד, מגרש סקייטבורד. מתחילים בשלב הרעיון, בסקיצות, בניית מודל ראשוני ורק אז עוברים לסטוריבורד. העבודה שנעשתה פה, האנימציה בקוריאה, הכתיבה בריטית, ממש הפקה גלובלית. בסך הכל העבודה ארכה שנתיים וחצי / שלוש, זה לקח המון זמן, הייתי מחוייב לה לגמרי וזה נתן לי ידע ברמה אחרת. כיום הסדרה משודרת בכל העולם״.

״לפני הצבא נפצעתי בברך וכתוצאה מכך לא גוייסתי. תמיד רציתי לעשות משהו עם ציור ובזמן הפציעה לא יכולתי לזוז אז ציירתי, ומשם זה התפתח. לפני כן הייתי ספורטאי, שחיתי, שיחקתי כדורסל, מה שהשפיע על משמעת העבודה שלי כמאייר. בתור שחיין אתה לבד, כל הזמן במים, כמו מאייר. בכדורסל זו עבודה קבוצתית, אתה חייב את הצוות שלך, כמו באנימציה: אתה לא יכול להגיע להשגים משמעותיים לבד, אתה חייב לדעת להסתדר בצוות, ובטח שבישראל.

״יש משהו באופי של מאיירים ישראלים, נקרא לזה ציני, קצת יותר מחוספס. יש משהו ישראלי בחוצפה, בהומור, בניואנסים הקטנים. ה׳שתי שניות האלו׳, אין לי כח לצייר יפה אבל אני מצחיק… אין מה לעשות, זה כיף לקשקש, יש משהו משחרר בסקצ׳בוק, שמאפשר לך להיות ׳ישראלי׳…״.

Click here to view the embedded video.

״יש מחסור בהזדמנויות עבודה בארץ בתחום האנימציה לעומת חוץ לארץ. מצד שני יש פה הרבה עבודה, במיוחד לעומת לפני חמש שנים כשסיימתי את הלימודים. יש היום כל כך הרבה אנשים טובים, סופר מוכשרים, ברמה ממש גבוהה.

״אני לא נולדתי לעידן הדיגיטלי אבל אני חלק בלתי נפרד ממנו, עדין מסתובב עם סקצ׳בוק ביד. תוכנות אני לומד תוך כמה ימים, אין לי בעיה. אני מעורב בכל הרשתות, תמיד חלק מזה, חייב להיות, זה חלק מהחובה המקצועית כרגע. אם פעם היו עושים את זה בדרך אחרת היום זה חלק מהעבודה, אתה חייב כל הזמן לעדכן. אני לא מרגיש עומס יתר, זה חלק מהמקצוע, מה גם שלפרסם ולקבל ביקורת זה כיף, לראות שאנשים אוהבים את הציורים שלך. איך פעם היו מקבלים תגובות? היו שולחים מכתבים למערכת? אני לא יודע. על זה אולי אנשים אחרים יכולים לספר…״.

״הפרויקט של קק״ל שנעשה עם פילטרנט, התחיל בכלל במשהו אחר, והוא התפתח לאט לאט עד שהוא הגיע לדמויות של קק״ל, שאני עדין חושב שהן לא מנוצלות מספיק. התבקשתי ליצור את ארבע דמויות היער של קק״ל: יערון, הדמות הראשית שאני הכי אוהב, לילי, בומבה ושומשום. כל אחד מייצג צד אחר של קק״ל: בומבה את ההיסטוריה, לילי את הפרחים ובטבע ושומשום את הספורט האתגרי.

״יערון היה צריך להיות זקן, מדריך מנסה, שאוהב את הארץ. שומשום היה צריך להיות אתגרי, רוכב על אופניים, ספורטיבי. ולילי ילדת פרחים. לכל אחד אופי עמוק ומובחן שהיה יכול להתפתח לסדרה, ואני מצטער שזה לא קרה, אני באמת אוהב את הדמויות האלו, ממש התחברתי אליהן״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

The post איור עכשיו. מפגש 90: מתן ליברמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

ביום שהסתיימה תערוכת הבוגרים שבה הציגה את פרויקט הגמר שלה, נסעה נועה שניר לברלין לחופשה, שם פגשה את בן זוגה הגרמני; מאז היא גרה בעיר. שניר, בת 27, היא בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל (2012). במסגרת שבוע האיור 2014 יהיה אפשר לראות כמה מעבודותיה בתערוכה אומת האיור שתתקיים בבית האמנים בתל אביב.

האיור הראשון שלה לאחר הלימודים היה למגזין עיניים, לאחר מכן פרסמה איור במגזין Anorak הבריטי לילדים, ומשם זה המשיך. ״בהתחלה לא היה לי מושג מה עושים, פשוט שלחתי מיילים בכל פעם שחשבתי שמישהו אולי ירצה לדבר, להתעניין במה שאני עושה. שלחתי את לחמי במין נאיביות נורא גדולה, ולפעמים זה עבד. לאחר שעבודותיה התפרסמו במגזין המקוון it's nice that המייל שלי פשוט התמלא. רק אז הבנתי את הכח של הדבר הזה: מה שלא הצלחתי לעשות בחצי שנה כתבה אחת שם עשתה. מאז זה איזון עדין בין מי שפנה אלי לבין מי שאני פונה אליו, וכיום זה בעיקר איור עיתונות, הרבה לארצות הברית ולאנגליה״.

״בברלין מורגשת קצת יותר חזק תופעת ׳האיור הטרנדי׳, הרעה החולה שמגיעה לכל מקום… אני מרגישה שלשוק האיור בגרמניה יש יותר קבעון, הגרמנים לא שחררו, ואני חושבת שזה לא במקרה שלא היה לי אף לקוח גרמני בשנתיים האחרונות. יש סובלנות באיור, מצד שני – ואני מרגישה את זה ביתר שאת – יש יותר מדי סובלנות לבינוניות. יש בברלין שובע שלפעמים הוא לא לטובת היצירה.

״בישראל יש פחות דגש על ריאליזם, אנטומיה ופרספקטיבה, היסודות של העולם הישן, לטוב ולרע. העולם משתנה. במהלך הלימודים, בגלל שאני לא רשמת מעולה וקשה לי להבין איך דברים נראים באמת, הרגשתי שאני לא אוכל להיות מאיירת טובה. עד שהבנתי שחשוב לדעת לרשום ולאתגר את עצמך, ושזה לא זה מה שיעצור אותי מלהיות מאיירת טובה. לשמחתי יש לי מזל שאני חיה בתקופה שיש המון דברים אחרים שאני יכולה לפתח, ואני חיה בשלום עם העובדה שאני לא יודעת לאייר כפות ידיים…״.

״במהלך העבודה על פרויקט הגמר שלי – גרסה למבוגרים של סיפורי אלף לילה ולילה – הסתכלתי על הרבה איור איסלמי, מיניאטורות פרסיות, איור סיני ויפני מסורתי – והבנתי ששם טמונה השראה מבחינתי. זה דבר שמלווה אותי מאז – אני מרגישה שהפתרונות האיוריים והעיצוביים קיימים כבר, בצורה די מושלמת בדרך כלל, ביצירות בנות מאות שנים. צריך רק לפקוח עיניים ולהסתכל. מאז הרבה פעמים כשאני נתקלת בבעייה כזו או אחרת אני פונה לאנתולוגיות של אמנות עממית ודתית, או לחילופין משוטטת בין עבודותיהם של אמני הרנסנס – בכל מקרה, מבחינתי מקורות ההשראה נטועים חזק בעבר ולאו דווקא בהווה״.

״בשנה האחרונה הבנתי שהמחשב הוא עוד כלי עבודה שאני צריכה לנצל אותו לטובתי ולא לתת לו להשתלט עלי, אבל זה יקח לי כמה שנים להבין עד הסוף מה עושים איתו. בברלין לקחתי קורס באיור דיגיטלי ונפרדתי מהמון חרדות שהיו לי, כי אני לחלוטין אדם של עבודה ידנית; מבחינתי הכל מתחיל בעפרון ונגמר באקריליק. אני לומדת לעבוד עם המחשב עכשיו, מתוך הבנה שזה עוד כלי שרצוי לרתום לטובתי.

״אפילו אין לי סמארטפון, אני לא מאד מחוברת. אין לי אינסטגרם ולא פינטרסט, אבל אני רוצה לחשוב שאני מעודכנת. בתקופת הלימודים הייתי יותר חשופה למה שקורה ׳עכשיו׳ בצורה יותר מודעת, אבל בשלב מסוים אתה מגיע לרוויה״.

״בסופו של יום אני תמיד מעדיפה לעבוד עם מכחול. אנשים עושים דברים נפלאים היום באיור דיגיטלי והאפשרויות שזה פותח הן נהדרות, אבל תהליך העבודה הרבה פחות מלהיב אותי כשאני צריכה לשבת מול מחשב.

״לא מזמן איירתי שער למגזין באקריליק, אחרי תקופה של כמה חודשים ממוחשבים בלבד, ואני לא יכולה לתאר את התחושה הזו – נכנסתי לסטודיו ופתחתי שפורפרות צבע, והיתה לי התרחבות כזאת בלב של ׳הנה, הגעתי הביתה׳. יש הרבה סיבות פרקטיות מבחינתי לאייר דיגיטלי, ובגלל שזה כלי חדש מבחינתי זה מאתגר אותי מחדש בכל השאלות הבסיסיות והחשובות על האופי של האיור שלי, אבל בחיים לא היתה לי חדוות עשייה על המחשב כמו שיש לי עם נייר וצבעים.

״בהתחלה התכוונתי להגיד שזה בכלל לא משנה באיזה טכניקה משהו נעשה אלא רק אם הוא טוב/מעניין אותך/מרגש אותך וכו׳, אבל אני כנראה קצת אולד-סקול בנפשי וקשה לי להגיד את זה בלב שלם״.

״אני חושבת שאחת ההבנות שנחתו עלי בברלין היא שיש המון נישות לאיור שלא יכולתי לדמיין לעצמי לפני שנחשפתי אליהן. אני הכרתי בעיקר איור עיתונות וספרי ילדים, ובברלין הבנתי שהסקאלה רחבה בהרבה, מקצה לקצה – מאיור תעשייתי ועד איור שנושק לאמנות, יש המון מרחב לפעול בתוכו.

״מצד אחד זה מעודד, כי יש תחושה שזה מקצוע אמיתי שלא צריך להסביר אותו פה. מצד שני להיות מאיירת בתחילת דרכה גם פה זה מסלול לא קל, עקב-בצד-אגודל, ולפעמים יש תחושה שאולי דווקא בעיר כזו, רווית תרבות ואמנות, זה אפילו עוד יותר מתסכל. אבל אין שום דבר אחר שאני מסוגלת לדמיין את עצמי קמה לעשות כל בוקר, ולכן אני שלמה עם ההחלטה הזו.

״יש פה מין מרחב ממש פתוח שנותנים לך להתבטא בו ולא יושבים לך על הראש יותר מדי, כל עוד אתה מקפיד לא להיעלם ולענות. לתחושתי לא טרטרו אותי, כיבדו אותי בתור מאיירת, עברתי חוויה ממש טובה עם העורכים. הם יודעים שלמאייר יש דיעה עצמאית משלו, מכבדים את זה, ויש סיבה שבחרו בך. זה כיף בסך הכל״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

The post איור עכשיו. מפגש 91: נועה שניר appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחת התערוכות שאני כבר מצפה לראות (וסליחה אם אני אגיד את זה הרבה בחודש הקרוב) היא ״מפעל חיים״, התערוכה הזוגית של טל גרנות וניב תשבי, בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2012). 
בתערוכה יציעו השניים מבט על שלל תבניות חזרתיות מחיי היום יום שלנו, ריטואלים שקופים שכולנו לוקחים בהם חלק, מנגנון שמשמר את תחושת ה״בסדר״ – מה שנמצא בתוך הסדר.

פרויקט הגמר של גרנות, בת 27, פתרונות אחסון, היה מורכב מרצף לופים מאוירים שיצרו לופ אחד גדול ולוו בסאונד שהיה מבוסס גם הוא על לופים. ״מאז שאני ילדה אני אוהבת לבהות בדברים ובעיקר באמנות. אני יכולה לשהות מול עבודות ימים ושבועות, ובגלל זה אני אוהבת ליצור עבודות שיש בהן הרבה על מה להסתכל. בפרויקט הגמר עניין אותי להתעסק עם סביבה לא ממש יפה, לא בהכרח רומנטית, הרבה פחות סקסית מדימויים שבדרך כלל כולנו צורכים. מסקרן אותי המתח בין החיבה לאסתטיקה לבין החוויה הלא הרמונית.

״בכלל חשבתי שאני אהיה סופרת או עיתונאית. בצבא הייתי כתבת בבמחנה, עבדתי בשבעה לילות בתור מפיקה, עשיתי קצת תיאטרון, עד החלטתי שאני אלך לצייר. גם אני ציירתי מגיל אפס, ככה אנחנו… לא רציתי ללמוד אמנות. ככלל ההבדלים בין התחומים לא באמת קיימים בחיים שלי. מה שמרגש אותי מרגש אותי, לא משנה מאיפה זה מגיע. אלו היררכיות שמתאימות אולי לעולם הצריכה״.

והאיור?

״האיור שוחה בבריכה בין זה לזה, עושה בריכות…״.

״במהלך הלימודים התחדדה אצלי העובדה שאני אוהבת שעוזבים אותי בשקט ונותנים לי ליצור. פחות נוח לי עם בריפים. יש לי המון רעיונות, יש רשימה ארוכה של דברים שאני רוצה לעשות, ואני מקווה להשלים אותה בתדירות יותר גבוהה. אין לי אנטי לעבודה מסחרית, הכי חשוב לי שיהיה לי חופש וזמן לשבת ולצייר, ולא אכפת לי איך אני משיגה את זה. אני מאיירת ל׳מקום הכי חם בגיהנום׳, זה כיף שיש דדליינים קצרים, זה מוציא משהו אחר, אבל אני בן אדם שלוקח לו זמן לעבוד.

״בשנה האחרונה ללימודים איירתי את הספר Downtown Athletic Club, והוצאתי אותו בהוצאה עצמית. הוא מבוסס על מועדון ספורט לגברים בלבד, שקראתי עליו בספר ׳הזיית ניו יורק׳. זה היה עולם סגור, אני אוהבת מלונות ובריכות שחיה, והכל התחבר. בגלל שלא היה תיעוד חזותי של המקום החלטתי להמציא אותו בעצמי. מבחינה זו הספר הוא הבניין, משוטטים בו. בקיץ האחרו הצגתי את הספר בפסטיבל Illustrative בברלין והוא זכה במקום הראשון״.

״דיגיטלי, ידני, הכל טוב, הכל מעניין, לכל עבודה יש דברים אחרים שהיא צריכה. אני נהנית מהפיזיות של לשבת ולצייר, ואני לא עושה כמעט סקיצות. אני מציירת, אני זקוקה לזה נפשית, עם צבעים, עם עפרונות, אני יכולה כל היום לשבת על עיגול אחד. זה עושה לי טוב לנפש: אם אני צריכה להירגע אני רושמת.

״אני אוהבת את השילוב בין השניים, הרמוניה מול דיסהרמוניה, ומעניין אותי גם כיעור. הרבה פעמים דברים שהם לא בהכרח באותה טכניקה לכל אורך האיור הם שילובים שיכולים לכאורה להצטייר כמכוערים או כגסים אבל גם המציאות היא גסה, במיוחד בארץ שמתאפיינת בטלאים שלא קשורים אחד לשני. אני מניחה שזה מחלחל לעבודות ולשפה שלי״.

״בתערוכה נציג התבוננות שלנו על מה שסביבנו, על מה שאנחנו חווים, בנסיון להישאר מתפקדים גם בעולם הפיזי וגם בהשתקפות הדיגיטלית של זה. יש לי סדרה של עבודות שהתחלתי לעבוד עליה בהשראת צילומים שאנשים מעלים בפייסבוק – ׳מסיבת רווקות׳, ׳פורים במשרד׳ וכן הלאה – אנשים שמתעדים את עצמם. כולנו מכירים את הדברים האלו, היינו בהם, רואים אותם, זה נכנס לכולנו לחיים באופן פעיל או סביל.

״כשהחלתי לעבוד על הסדרה היה לי דחף לצייר. ראיתי תמונה של הרמת כוסית במשרד ונזכרתי בעוגות של רולדין ׳שקרו לי פעם׳, שחלקתי איתן חדר ניאון, באיזה חג פסח נידח, ופשוט התיישבת לצייר״.

״אני שומרת על עצמי מהצפה של הדימויים, אין לי פינטרסט וגם לא אינסטגרם, אין לי זמן. את ההשראה אני משתדלת לקבל לא מאיור – מחוויות שעברתי, מדברים שאני רואה, אני לא יודעת מאיפה זה יקפוץ עלי. בסוף יש לעבודה עקרונות בסיסים: האם הקומפוזיציה עובדת, האם זה מרגש. אם זה עובד אני לא שופטת אם זה איור או אמנות; אם זה עובד עלי אז זה מספיק.

״יש דברים שאני יודעת שמבחינה לוגית הם טובים אבל הם לא נוגעים בי, ואני יודעת שאני אשכח אותם. זה עובד ככה בכל תחום. אני בעיקר חושבת ששום דבר לא שונה מפעם, כולם אומרים שדברים השתנו אבל אנחנו בני אדם. אנחנו זוכרים את מה שהתרגשנו ממנו, וזו יכולה להיות גם קומפוזיציה מדהימה. כמאיירים אנחנו אנשים שמתרגשים מאסתטיקה. בסופו של דבר יותר חשוב לי שהאיור ירגש מאשר שהוא יעביר מסר״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

The post איור עכשיו. מפגש 86: טל גרנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

אני רוצה להתחיל מהסוף: בעוד כמה חודשים יתפרסם ספר חדש שאיירה בתיה קולטון: ״המסע אל האי אולי״ מאת מרים ילן שטקליס, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. הנה כמה איורים בפרסום ראשון (התרגשות גדולה!):

קולטון, בת 47, למדה עיצוב קרמי בבצלאל, משחק בניסן נתיב, אמנות במדרשה ואיור בוויטל, שם סיימה ב-1995. בין הספרים שאיירה: ״רוץ בן סוסי״ – שירי ביאליק לילדים, ״שרשרת זהב״ – שירי מופת לילדים, ״להתראות באנטארטיקה ו״מלכי מונרו מורדוך״ מאת נורית זרחי (האחרון מוצג בתערוכה ״משחקים במוזיאון העיצוב״ שנפתחה בחולון בחודש שעבר). בנוסף היא השתתפה ב״היה היתה צפרדע״, קומיקס לילדים שיצא לאור בהוצאת אקטוס, ופרסמה ספרי קומיקס למבוגרים בהוצאה.

כיום היא מכהנת כמרצה בכירה לאיור במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. ביחד עם איציק רנרט היא אצרה את התערוכה של מסלול האיור של המחלקה, ״מאייר מאייר מאייר״, שתוצג במסגרת שבוע האיור (ואם לא אמרתי את זה עד עכשיו אני מאד סקרן לראות את התוצאות).

 ״אני לא בן אדם רוחני, אין לי אמנות טפלות, לא מאמינה בעולם הבא, אבל יש משהו אחד שתמיד הטלתי ספק בקיומו: כשהולכים לישון, מה קורה עם הצעצועים? קראתי את המסע אל האי אולי כשהייתי קטנה ונורא שמחתי לקבל את הטקסט הזה. הקריאה בספר עם ילדים ולילדים היא קריאה מסוג אחד, ויש את הקריאה בתור מאייר: זה המשא ומתן מה אתה הולך לאייר. ולא משנה כמה פעמים קראתי את הסיפור, רק כמאיירת הבנתי שחצי מהסיפור מתרחש בלילה. אתה צריך לצייר ופתאום אתה מבין שחצי מהסיפור קורה בלילה.

״לצייר לילה זה אתגר מאד גדול. לכל מאייר יש מגבלות שמכריחות אותך להמציא דברים. אז אני ממציאה; יש לי בעיה ואני פותרת. זה היה מסע מאד ארוך והיו בו לא מעט התנגשויות. אמנם יש יתרון לעבוד עם סופר שכבר מת, אין לך דיאלוג איתו, הוא לא יכול להעיר או להאיר, אבל החיסרון הוא שיש בסיפור המון דברים שהייתי מבקשת ׳את זה אל תכתבי, את זה אני אצייר׳, כמו שביקשתי למשל מנורית זרחי.

״ה׳בעיה׳ היא שמרים ילן שטקליס כותבת כאילו היא מציירת. הפתרון הוא להתעלם מהטקסט, אני לא רוצה שהוא יגביל אותי. אבל אז אני קוראת, ויש המון פרטים, והבנתי שאני כל כך מוגבלת. היה לי קשה, זה היה מסע מאד ארוך, ומתי ממש התחלתי ליהנות? ברגע שהשמש הגיעה, יצאתי מהחושך. מאז הציורים שלי הרבה יותר טובים… הגעתי לאי אולי, למה שבאמת רציתי לצייר״.

״לקראת התערוכה ׳מאייר מאייר מאייר׳ כל מרצה במסלול איור בחר בוגר שהוא רוצה לעבוד איתו ויצר איתו קשר. הבריף היה מאד פתוח ומאד חופשי. ביחד הם דיברו על איזו עבודה משותפת הם רוצים ליצור לכבוד התערוכה. יש תמיד את הדבר הזה של מורה-תלמיד ופתאום משהו משתחרר, הוא נהיה קולגה שלך, יש בזה משהו נורא יפה. זה כבר לא ׳אני אגיד לו מה לעשות׳. אתה מלמד אנשים שיהיו הקולגות שלך ובתערוכה הזו זה בא לידי ביטוי. אנחנו מציגים ביחד ונהנים מזה. זו לא הפגנת כוח, זה יפה בעיני.

״אני בחרתי בדן אלון. הוא למד איור אבל הוא המשיך בלימודי אמנות, המקום שלו לא מאד ברור, ובמובן מסוים הוא עשה מסלול הפוך לשלי. עד היום אני מרגישה קצת אאוטסיידרית באיזשהו מקום; אין מה לעשות, אני תמיד ארגיש ככה. האאוטסיידריות הזו הייתה מילת המפתח שלנו וכל אחד עשה על זה עבודה. אני איירתי עשר עבודות שחור לבן שמתעסקות בילדים אאוטסיידרים״.

״למדתי הרבה דברים לפני שנהייתי מאיירת, הייתי הרבה יותר קרובה קודם לכן לעולם האמנות הפלסטית וזה מה שרציתי ללמוד, אבל לא יכולתי להתנתק מזה שאני אוהבת טקסט, נרטיב, רוצה לספר סיפור. הדבר שהכי נהניתי ממנו היה לחבר את הציורים שלי לטקסטים. רק אז הבנתי שיש כזה דבר איור. כשאתה סטודנט יש את העניין שאתה רוצה להיות נורא קיצוני, גרוטסקי, מנסה למצוא את הקול שלך, להיות יחודי. לקח לי הרבה הזמן עד שהבנתי שאני נמצאת בתקשורת חזותית, לא אמנות. ואז, לאט לאט הקומיקסים שלי שהתחילו מאד משונים נהיו קומוניקטיבים.

״ועדין, גם היום כששואלים אותי מה אני עושה ואני עונה ׳מאיירת׳, אנשים לא באמת מבינים למה הכוונה. לא מזמן אמרתי למישהו מחוג השחמט שאני משתתפת בו שאני מאיירת, והרגשתי כאילו עניתי לו שאני ליצן רפואי או משהו כזה. כששאלתי אותו מה זה מאיירת, הוא ענה ׳מציירת כאלו קריקטורות, נכון?׳. יש לאיור דימוי של ועדת קישוט אבל בשבילי זה החיים שלי, זה איך שאני מסתכלת על העולם, על אנשים, על התרבות. זה לא הקישוט שכולם מתכוונים אליו".

״כשהייתי סטודנטית בוויטל הגיעו המחשבים. הייתי חלק מקבוצה של מאיירים מחוננים אבל אף אחד חוץ ממני לא עשה עם זה כלום. אני אמרתי ׳וואו, איזה קסם, מצאתי את עצמי׳. התחלתי לצייר עם העכבר, זה כל מה שעניין אותי, הייתי הראשונה, אני לגמרי לוקחת לעצמי את הקרדיט הזה. אף אחד לא הבין מה זה הדבר הזה. אני המצאתי לי כל מיני חוקים, איך צריך לצייר במחשב, מה זה ציור במחשב. רציתי שהמחשב לא יעוור אותי לגמרי: יש בו הרבה פיתויים, קצת כמו גן עדן.

״רק מאוחר יותר כולם נכנסו לזה. בהתחלה טענו שהמחשב קר ומנוכר, פחדו ממנו. אני לעומת זאת ממש הרגשתי כאילו אני בארץ הקסמים. ועדין, יש לי מאבק מאד גדול – מין צער, אפשר לומר – כי אני יודעת באיזשהו מקום שלמאייר יש את הקו שלו, שגם לי יש מחוץ למחשב, ולא הרבה מכירים. בשבילי אלו דילמות נורא גדולות, המאבק והקונפליקט של מחוץ למחשב ובמחשב. בגלל הקונפליקט עם החיים מחוץ למחשב, אין דבר שאני יותר מעריכה מקו של בן אדם, מאנשים שהקו שלהם הוא וואוו״.

״בסופו של דבר אני שלמה עם מה שאני עושה, הגעתי לתוצאות שלא היתי מגיעה אליהן בלי המחשב. המציאות, הרפרנס, הם מקומות מאד חשובים בעבודה שלי, בחיפוש במאגרים האינסופיים של הרפרנס. ככלל בעבודה כמאיירת הכי קשה לי לחבר את הרפרנס, והכי קל לי לצייר.

״אני מודעת לכך שכל טכניקה מכתיבה סוג מסויים של אסתטיקה, וברור שבמחשב יש דברים שהולכים לאיבוד ויש דברים שמקבלים מציאות חדשה. גם במחשב אנחנו משחזרים את מה שיש בחוץ ויוצרים משהו חדש. אבל אני חושבת שמה שנמדד הוא מבחן התוצאה. יש את העניין הזה של לנחש את הטכניקה, כביכול אתה מרגיש שנפתר לך משהו אם אתה יודע איך זה נעשה, זה אולי עוזר לך להגיד לעצמך שאולי גם אתה יכול לעשות את זה, אבל כשאתה רואה משהו טוב – כבר לא משנה איך הוא נעשה״.

״כמרצה תמיד יש לי את הדילמה אם להגיד לסטודנטים ׳את התרגיל הזה אל תעשו במחשב׳. מצד אחד אתה חייב לחיות מחוץ למחשב ולנסות להגיע לדברים, להבין מה אתה רוצה שיקרה. מצד שני אני כל הזמן אומרת לעצמי שאין מה לעשות, אי אפשר להתעלם מכך שכל אחד גדל בתקופה אחרת לדברים אחרים, ויכול להיות שיש אנשים שמגיל צעיר ככה הם עובדים.

״בשנה א׳ אני חושבת שחייבים לנסות להבין מה היד מסוגלת לעשות. מחוץ למחשב המניפולציות יורדות, זה מקום אחר. גם אם תמצא את עצמך בסוף במחשב, חשוב להתנסות. זה לא שאני הולכת עם ראש בקיר: איפה שאני רואה סטודנטים ששם הכי טוב להם, מהר מאד אני מזהה את זה ואומרת אוקי, תעשו את זה.

״בסופו של דבר אין מה לעשות, יש לנו את הגיבנת של המחשב, כאילו אנחנו חוטאים. יש איזה חטא קדמון… הרבה פעמים זה כאילו המחשב עשה חלק מהעבודה, למרות שהוא קר ומנוכר, כל הקלישאות האלו. כאילו מחוץ למחשב הכל חם וחושי…״.

"אחרי שעשיתי הרבה זמן קומיקס, אני מרגישה שהאהבה הכי גדולה שלי זה ספרי ילדים. בשבילי כל טקסט הוא כמו משחק קווסט ארוך שאני יוצאת אליו. הרבה אנשים אומרים שכדי לעשות את זה טוב אתה צריך להתחבר לילד שבך. אין לי את הדבר הזה. יש לי קשר מצוין עם ילדים, אני אוהבת ילדים, מתעניינת בהם. אני לא אוהבת רק את הילדים שלי, הם תמיד מתלוננים על זה…

״כשילדים אוהבים את מה שאתה עושה הם לא שופטים אותך בפורום המאיירים, יש להם הסתכלות אחרת שהיא נורא מרעננת. אני אוהבת את ההסתכלות של הקולגות שלי, ברור שבראש ובראשונה זה הדבר האמנותי שלי, ככה אני מבטאת את עצמי – אבל בשבילי הילדים הם הקהל; הם והקולגות. אני עושה מעט מאד ספרים. כל ספר לוקח לי המון המון זמן ואני מעריכה את ההוצאות שעובדות אותי ומעריכות את זה. אתה לא עושה את זה בשביל הכסף אלא כי אתה חייב, כי זה מה שאתה רוצה לעשות. ואם ככה, אז לפחות לעשות אותו כמו שצריך״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

The post איור עכשיו. מפגש 87: בתיה קולטון appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחת מתערוכות שיפתחו בשבוע הבא במסגרת שבוע האיור, שאני סקרן לגביהן במיוחד, היא התערוכה ״זו אינה צלחת״ בבית בנימיני. התערוכה, שאצרה נעמה בנזימן, מבקשת לבחון מגוון יחסים ומפגשים בין איור לקרמיקה, בין פונקציונליות לאמנות, בין דו מימד לתלת מימד, בין סיפור לעיטור ובין המציאות לדימויים המייצגים אותה.

״ספל הוא אובייקט תלת ממדי: אפשר להחזיק אותו ביד, למזוג לתוכו מים ולשתות״, אומרת בנזימן. ״איור הוא מסמן חזותי: אפשר לאייר דמות מוזגת מים לתוך ספל ושותה, אבל מספל מאוייר אי אפשר לשתות.

אחת המשתתפות בתערוכה היא המאיירת יעל בוגן, בת 50, בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי, בצלאל (1989). לאחר שלוש שנים שבהן עבדה כמאיירת של אתר העין השביעית, היא מאיירת בארבע השנים האחרונות בעבור עיתון הארץ, ובמקביל מלמדת במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (עוד מימי ויטל).

״כשלמדתי בבצלאל איור לא היה דבר מאד אטרקטיבי, וגם בעיני הוא נתפס כתחום פחות אינטלגנטי. כיום, לעומת זאת, יש הרבה יותר מגוון ועושר, למאיירים יש רמה אסתטית ואקספרסיבית מאד גבוהה, שבאה לידי ביטוי בישומים נרחבים הרבה יותר. בנוסף מתחיל להיות יותר ממשק בין איור לעיצוב, בתחומי ביניים, אצל אנשים שטווח היצירה שלהם כולל מבט גם על עיצוב וגם על איור״.

״תחילת העבודה שלי היא עפרון על ניר, תמיד הייתה. ועדין, רוב העבודה שלי, ובטח ששלבי הסיום הם תמיד דיגיטלי. ככלל אין כזה דבר איור דיגיטלי בעיני. יש איור שהעולם הדיגיטלי מאפשר לו מהירות רבה של העזה, בדיקה מהירה, דברים לא מתוכננים שקורים בתוך העולם הזה – טעויות תוך כדי תהליך העבודה. יש איור שמנצל את מה שהעידן הדיגיטלי מאפשר – אבל מי שלא מוכשר זה לא יעזור לו. זה עוד כלי עבודה.

״בשבילי אופציית העבודה במחשב מאד משמחת, אבל גם מוזרה. זה דואלי. מצד אחד הוא מאפשר לעשות דברים שמאחר שמטבעי אני יותר מדי עצלנית בשביל לעשות אותם ידנית, כמו באמת לצבוע משטח נקי – מעולם לא הייתה לי תאווה למשטחי שמן או אקריליק חלקים – אני נורא נהנית מזה. אבל הריחוק מהאיור הידני לא נגרם בגלל המחשב. גם כשאני עושה איור ידני זה תמיד דרך חומר – הדבקה, גזירה, צילום. המחשב פשוט מאפשר לי נגישות משמחת להרבה מאד אפשרויות״.

״הטכנלוגיה אמנם מכתיבה אסתטיקה, אבל במקרה הזה אולי לא בצורה מספיק מובהקת. לדוגמה, המעבר באסתטיקה הטיפוגרפית מהמודרניזם השוויצרי לדייויד קרסון הוא תוצאה של המחשב. אני לא ממש רואה קורה משהו דומה באיור. איור מאד נקי היה גם קודם, גם מורכבות טכנית, וגם שקיפויות היו קודם. אפקטים כאילו סוריאליסטים שעשויים מחומרים אמיתיים, היה קודם. זה היה קיטשי קודם וגם עכשיו, גם אם קל יותר לעשות את זה עם מחשב.

״בכל מקרה זה לא משהו שהוא תוצר נטו של מחשב. מה כן? אסתטיקת ביטמפ, שאני מכירה יותר מהעיצוב ופחות מהאיור. זה לא היה יכול להיווצר בלי הטכנולוגיה. במובן מסוים אני אפילו אומרת שהאיור שמרני לעומת מה שהמחשב מאפשר. בעולם העיצוב יש למשל הרבה עיסוק בעיצוב גנרטיבי. לא ראיתי איור גנרטיבי. האיור שומר על הגבולות שלו בצורה אדוקה מדי״.

״הסטוק החזותי לשליפה הוא עצום היום אצל הסטודנטים. מאד מאד מורגש בקרב סטודנטים המעבר שקורה בכלל מהמושג הכתוב למושג החזותי, לטוב ולרע. הם באים עם מצע חזותי עשיר מאד והחשיפה שלהם לדימויים גדלה וגדלה. מתוך זה צריך לעשות ניפוי כי המטענים האלו לא כולם בריאים.

״באופן אישי אני חייבת את כל הדימויים ברשת, הנושא של רדימייד בשבילי נורא חשוב. גם כשאיירתי את הספר של יונתן גפן הכל היה רדי מייד, זו הנטייה שלי – קולאז׳ים ורדימייד. אני חייבת אותו ומשתמשת במטענים שהוא מכיל, גם במטען הסנטימנטלי וגם במטען התוכני. אני מנסה להכניס משמעות שלי על בסיס החומרים שאני בוחרת להשתמש בהם״.

״אני לא בטוחה שצריך להבחין בין איור, עצוב ואימג׳מייקינג. אני כן יכולה בקלות להבחין בין איור קלאסי לאימג׳ מייקינג / עיצוב. האיור הקלאסי משמר מרכיב ידני אותנטי, ואז זה מדהים. לא משנה אם זה במחשב בוואקום או לא, משנה התוצר הסופי עובר ישירות מהיד לדף, שאין לו התערבות מכנית דיגיטלית חומרית באמצע.

״לעומת אמנות אני חושבת שההבדל הוא אך ורק במחויבות לקומוניקטיביות, לא בשיטות העבודה. מי שרגיש ומתפקד בעולם חזותי הוא רגיש ונגיש לכל מדיום, חומר, האינטראקציות קיימות בכל מיני רבדים״.

The post איור עכשיו. מפגש 88: יעל בוגן appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחד הצמדים והחיבורים המסקרנים ב״מאייר מאייר מאייר״, התערוכה שמקיימת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר בשבוע האיור, הוא החיבור בין דוד פולונסקי ומתן ליברמן. ״נבחרתי לעבוד עם פולונסקי לשמחתי הרבה!״, מספר ליברמן. ״אני מאוד מאוד אוהב אותו ותמיד יש מה ללמוד ממנו. בהתחלה חשבתי שנעשה משהו גרנדיוזי וגדול כמו להביא מטוס לתערוכה עצמה, אבל אז המציאות אמרה את שלה וזה לא יצא לפועל…

״התחלנו לעשות משהו קליל וכיף שיהיה לשנינו נוח מבחינת לוחות הזמנים. בסופו של דבר עשינו משחק דודל שיצא ממש מגניב. העבודה התבצע בצורה של פינג פונג, אני שלחתי לדוד איור והוא החזיר לי איור שלו. יצא לנו לופ אנימטיבי שכל איור / סקיצה קשורה אחת לשניה כמו המשחקים של פעם, שהיו שולחים נייר עם התחלה של ציור והחבר ממשיך את הציור״.

ליברמן, בן 27, בוגר מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית, שנקר (2009). מאז שסיים ללמוד עבד אצל ברוך נאה ואייר לידיעות אחרונות, לקק״ל ועוד. לאחר שהפרומו שאייר לסדרת האנימציה Zack and Quack (שנקראה קודם לכן quick quack duck) עשה את העבודה והיא נמכרה לניקולדאון, המשיך לעבוד בה.

״הסדרה היא פרי עבודה של שלושה אנשים שעבדו בפרימוס לשעבר – ארז גביש, גילי דולב ורונן שני – שפנו אלי בבקשה לאייר את הפרומו. עבדנו משהו כמו חודש ולרבה השמחה הם הצליחו למכור את הסדרה לניקולודאון. כיום הסדרה מונה 52 פרקים שמספרים על הרפתקאות ילד וברווז בעולם פופאפ, כמו הספרים של פעם. אני חושב שבגלל זה ניקולדאון התהלהבו מזה, ילדים נורא מתחברים לזה.

״אני עשיתי את רוב הסביבות, מה שנקרא set designer, ובנוסף עבדו איתי עוד שלושה מעצבים. למדתי המון תוך כדי העבודה, הם נתנו לי את החופש להתעסק עם זה, זו הפקה מאד גדולה ואחריות ענקית. יום יום יושבים במשרד מול המחשב וצריך לעצב, נגיד, מגרש סקייטבורד. מתחילים בשלב הרעיון, בסקיצות, בניית מודל ראשוני ורק אז עוברים לסטוריבורד. העבודה שנעשתה פה, האנימציה בקוריאה, הכתיבה בריטית, ממש הפקה גלובלית. בסך הכל העבודה ארכה שנתיים וחצי / שלוש, זה לקח המון זמן, הייתי מחוייב לה לגמרי וזה נתן לי ידע ברמה אחרת. כיום הסדרה משודרת בכל העולם״.

״לפני הצבא נפצעתי בברך וכתוצאה מכך לא גוייסתי. תמיד רציתי לעשות משהו עם ציור ובזמן הפציעה לא יכולתי לזוז אז ציירתי, ומשם זה התפתח. לפני כן הייתי ספורטאי, שחיתי, שיחקתי כדורסל, מה שהשפיע על משמעת העבודה שלי כמאייר. בתור שחיין אתה לבד, כל הזמן במים, כמו מאייר. בכדורסל זו עבודה קבוצתית, אתה חייב את הצוות שלך, כמו באנימציה: אתה לא יכול להגיע להשגים משמעותיים לבד, אתה חייב לדעת להסתדר בצוות, ובטח שבישראל.

״יש משהו באופי של מאיירים ישראלים, נקרא לזה ציני, קצת יותר מחוספס. יש משהו ישראלי בחוצפה, בהומור, בניואנסים הקטנים. ה׳שתי שניות האלו׳, אין לי כח לצייר יפה אבל אני מצחיק… אין מה לעשות, זה כיף לקשקש, יש משהו משחרר בסקצ׳בוק, שמאפשר לך להיות ׳ישראלי׳…״.

Click here to view the embedded video.

״יש מחסור בהזדמנויות עבודה בארץ בתחום האנימציה לעומת חוץ לארץ. מצד שני יש פה הרבה עבודה, במיוחד לעומת לפני חמש שנים כשסיימתי את הלימודים. יש היום כל כך הרבה אנשים טובים, סופר מוכשרים, ברמה ממש גבוהה.

״אני לא נולדתי לעידן הדיגיטלי אבל אני חלק בלתי נפרד ממנו, עדין מסתובב עם סקצ׳בוק ביד. תוכנות אני לומד תוך כמה ימים, אין לי בעיה. אני מעורב בכל הרשתות, תמיד חלק מזה, חייב להיות, זה חלק מהחובה המקצועית כרגע. אם פעם היו עושים את זה בדרך אחרת היום זה חלק מהעבודה, אתה חייב כל הזמן לעדכן. אני לא מרגיש עומס יתר, זה חלק מהמקצוע, מה גם שלפרסם ולקבל ביקורת זה כיף, לראות שאנשים אוהבים את הציורים שלך. איך פעם היו מקבלים תגובות? היו שולחים מכתבים למערכת? אני לא יודע. על זה אולי אנשים אחרים יכולים לספר…״.

״הפרויקט של קק״ל שנעשה עם פילטרנט, התחיל בכלל במשהו אחר, והוא התפתח לאט לאט עד שהוא הגיע לדמויות של קק״ל, שאני עדין חושב שהן לא מנוצלות מספיק. התבקשתי ליצור את ארבע דמויות היער של קק״ל: יערון, הדמות הראשית שאני הכי אוהב, לילי, בומבה ושומשום. כל אחד מייצג צד אחר של קק״ל: בומבה את ההיסטוריה, לילי את הפרחים ובטבע ושומשום את הספורט האתגרי.

״יערון היה צריך להיות זקן, מדריך מנסה, שאוהב את הארץ. שומשום היה צריך להיות אתגרי, רוכב על אופניים, ספורטיבי. ולילי ילדת פרחים. לכל אחד אופי עמוק ומובחן שהיה יכול להתפתח לסדרה, ואני מצטער שזה לא קרה, אני באמת אוהב את הדמויות האלו, ממש התחברתי אליהן״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

The post איור עכשיו. מפגש 90: מתן ליברמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

ביום שהסתיימה תערוכת הבוגרים שבה הציגה את פרויקט הגמר שלה, נסעה נועה שניר לברלין לחופשה, שם פגשה את בן זוגה הגרמני; מאז היא גרה בעיר. שניר, בת 27, היא בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל (2012). במסגרת שבוע האיור 2014 יהיה אפשר לראות כמה מעבודותיה בתערוכה אומת האיור שתתקיים בבית האמנים בתל אביב.

האיור הראשון שלה לאחר הלימודים היה למגזין עיניים, לאחר מכן פרסמה איור במגזין Anorak הבריטי לילדים, ומשם זה המשיך. ״בהתחלה לא היה לי מושג מה עושים, פשוט שלחתי מיילים בכל פעם שחשבתי שמישהו אולי ירצה לדבר, להתעניין במה שאני עושה. שלחתי את לחמי במין נאיביות נורא גדולה, ולפעמים זה עבד. לאחר שעבודותיה התפרסמו במגזין המקוון it's nice that המייל שלי פשוט התמלא. רק אז הבנתי את הכח של הדבר הזה: מה שלא הצלחתי לעשות בחצי שנה כתבה אחת שם עשתה. מאז זה איזון עדין בין מי שפנה אלי לבין מי שאני פונה אליו, וכיום זה בעיקר איור עיתונות, הרבה לארצות הברית ולאנגליה״.

״בברלין מורגשת קצת יותר חזק תופעת ׳האיור הטרנדי׳, הרעה החולה שמגיעה לכל מקום… אני מרגישה שלשוק האיור בגרמניה יש יותר קבעון, הגרמנים לא שחררו, ואני חושבת שזה לא במקרה שלא היה לי אף לקוח גרמני בשנתיים האחרונות. יש סובלנות באיור, מצד שני – ואני מרגישה את זה ביתר שאת – יש יותר מדי סובלנות לבינוניות. יש בברלין שובע שלפעמים הוא לא לטובת היצירה.

״בישראל יש פחות דגש על ריאליזם, אנטומיה ופרספקטיבה, היסודות של העולם הישן, לטוב ולרע. העולם משתנה. במהלך הלימודים, בגלל שאני לא רשמת מעולה וקשה לי להבין איך דברים נראים באמת, הרגשתי שאני לא אוכל להיות מאיירת טובה. עד שהבנתי שחשוב לדעת לרשום ולאתגר את עצמך, ושזה לא זה מה שיעצור אותי מלהיות מאיירת טובה. לשמחתי יש לי מזל שאני חיה בתקופה שיש המון דברים אחרים שאני יכולה לפתח, ואני חיה בשלום עם העובדה שאני לא יודעת לאייר כפות ידיים…״.

״במהלך העבודה על פרויקט הגמר שלי – גרסה למבוגרים של סיפורי אלף לילה ולילה – הסתכלתי על הרבה איור איסלמי, מיניאטורות פרסיות, איור סיני ויפני מסורתי – והבנתי ששם טמונה השראה מבחינתי. זה דבר שמלווה אותי מאז – אני מרגישה שהפתרונות האיוריים והעיצוביים קיימים כבר, בצורה די מושלמת בדרך כלל, ביצירות בנות מאות שנים. צריך רק לפקוח עיניים ולהסתכל. מאז הרבה פעמים כשאני נתקלת בבעייה כזו או אחרת אני פונה לאנתולוגיות של אמנות עממית ודתית, או לחילופין משוטטת בין עבודותיהם של אמני הרנסנס – בכל מקרה, מבחינתי מקורות ההשראה נטועים חזק בעבר ולאו דווקא בהווה״.

״בשנה האחרונה הבנתי שהמחשב הוא עוד כלי עבודה שאני צריכה לנצל אותו לטובתי ולא לתת לו להשתלט עלי, אבל זה יקח לי כמה שנים להבין עד הסוף מה עושים איתו. בברלין לקחתי קורס באיור דיגיטלי ונפרדתי מהמון חרדות שהיו לי, כי אני לחלוטין אדם של עבודה ידנית; מבחינתי הכל מתחיל בעפרון ונגמר באקריליק. אני לומדת לעבוד עם המחשב עכשיו, מתוך הבנה שזה עוד כלי שרצוי לרתום לטובתי.

״אפילו אין לי סמארטפון, אני לא מאד מחוברת. אין לי אינסטגרם ולא פינטרסט, אבל אני רוצה לחשוב שאני מעודכנת. בתקופת הלימודים הייתי יותר חשופה למה שקורה ׳עכשיו׳ בצורה יותר מודעת, אבל בשלב מסוים אתה מגיע לרוויה״.

״בסופו של יום אני תמיד מעדיפה לעבוד עם מכחול. אנשים עושים דברים נפלאים היום באיור דיגיטלי והאפשרויות שזה פותח הן נהדרות, אבל תהליך העבודה הרבה פחות מלהיב אותי כשאני צריכה לשבת מול מחשב.

״לא מזמן איירתי שער למגזין באקריליק, אחרי תקופה של כמה חודשים ממוחשבים בלבד, ואני לא יכולה לתאר את התחושה הזו – נכנסתי לסטודיו ופתחתי שפורפרות צבע, והיתה לי התרחבות כזאת בלב של ׳הנה, הגעתי הביתה׳. יש הרבה סיבות פרקטיות מבחינתי לאייר דיגיטלי, ובגלל שזה כלי חדש מבחינתי זה מאתגר אותי מחדש בכל השאלות הבסיסיות והחשובות על האופי של האיור שלי, אבל בחיים לא היתה לי חדוות עשייה על המחשב כמו שיש לי עם נייר וצבעים.

״בהתחלה התכוונתי להגיד שזה בכלל לא משנה באיזה טכניקה משהו נעשה אלא רק אם הוא טוב/מעניין אותך/מרגש אותך וכו׳, אבל אני כנראה קצת אולד-סקול בנפשי וקשה לי להגיד את זה בלב שלם״.

״אני חושבת שאחת ההבנות שנחתו עלי בברלין היא שיש המון נישות לאיור שלא יכולתי לדמיין לעצמי לפני שנחשפתי אליהן. אני הכרתי בעיקר איור עיתונות וספרי ילדים, ובברלין הבנתי שהסקאלה רחבה בהרבה, מקצה לקצה – מאיור תעשייתי ועד איור שנושק לאמנות, יש המון מרחב לפעול בתוכו.

״מצד אחד זה מעודד, כי יש תחושה שזה מקצוע אמיתי שלא צריך להסביר אותו פה. מצד שני להיות מאיירת בתחילת דרכה גם פה זה מסלול לא קל, עקב-בצד-אגודל, ולפעמים יש תחושה שאולי דווקא בעיר כזו, רווית תרבות ואמנות, זה אפילו עוד יותר מתסכל. אבל אין שום דבר אחר שאני מסוגלת לדמיין את עצמי קמה לעשות כל בוקר, ולכן אני שלמה עם ההחלטה הזו.

״יש פה מין מרחב ממש פתוח שנותנים לך להתבטא בו ולא יושבים לך על הראש יותר מדי, כל עוד אתה מקפיד לא להיעלם ולענות. לתחושתי לא טרטרו אותי, כיבדו אותי בתור מאיירת, עברתי חוויה ממש טובה עם העורכים. הם יודעים שלמאייר יש דיעה עצמאית משלו, מכבדים את זה, ויש סיבה שבחרו בך. זה כיף בסך הכל״.

פוסט זה פורסם כחלק מהמחקר לקראת התערוכה אומת האיור שעתידה להתקיים בבית האמנים בתל אביב בשנת 2014. בלינק אפשר למצוא את כל הפוסטים שהתפרסמו עד כה בנושא.

The post איור עכשיו. מפגש 91: נועה שניר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשבוע שעבר נפתחה בנווה שכטר תערוכה חדשה שאצרתי, שמציגה פרשנויות עכשוויות למושג הזיכרון דרך עבודות שנוצרו באקדמיות לעיצוב בשנים האחרונות – בתחומי התקשורת החזותית, האיור, הצורפות, האופנה ועיצוב המוצר. ביום שלישי ה-30/9 בשעה 19:00 אערוך סיור מודרך בתערוכה, זה מה שנשאר, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לחזור לסדרת הראיונות איור עכשיו, גם בכלל וגם לקראת שבוע האיור 2015 (!).

כאמור, יש בתערוכה כמה עבודות איור משובחות במיוחד, אחת מהן היא המדריך לחיות אבודות המקסים שאיירה דפנה פריידנריך כפרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2012). פריידנריך, בת 28, שעובדת כיום כמעצבת בחברת waze, יצרה מדריך מאויר ועשיר שמתאר חיות שנעלמו מהעולם, בעיקר חיות שנכחדו על ידי האדם באופן ישיר או עקיף, כמו ציד, צמצום שטחי בר, שינויי אקלים, הכנסת בעלי חיים ממערכות אקולוגיות זרות, זיהום ועוד. המדריך מנציח ומתעד את בעלי החיים האבודים באיור ובמילים, ועל ידי כך מעלה את המודעות להכחדה המסיבית המתרחשת גם בימים אלה ברחבי העולם.

״ב-waze מצאתי את עצמי מאיירת רחת לקום או שווארמה טורקית לגרסה המקומית של האפליקציה בטורקיה, והכל בקטן… היה חשוב שזו תהיה שווראמה ספציפית בגודל 30 על 30 פיקסלים. דוגמה אחרת היא שנורא רציתי מהתחלה להכניס חד קרן לאפליקציה, אבל אתה תראה אותו רק כשתגיע למסך אם איבדת את הטלפון ואתה נרשם מחדש. זה הרי מסך שמבאס להגיע אליו, כי זה אומר שאיבדת את הטלפון, ורציתי לפחות למצוא דרך לעשות אותו הכי כיפי שאפשר, בהתחשב בנסיבות…״.

״הייתי צריכה לבחור מה ללכת ללמוד בין ביולוגיה ואיור. יחסית באתי מרקע של אמנות, למדתי אמנות בתלמה ילין, ואחרי הצבא הרגשתי שכל האפשרויות פתוחות ואני צריכה לבחור במה שאני אהיה הכי טובה, וחשבתי שללמוד איור יהיה יותר כיף. אני עדין יכולה לקרוא להנאתי ספרי מדע פופולרי. הם נותנים הרגשה שהעולם הוא פאזל ושכל החלקים נופלים למקום.

״אני מאלה שדבוקים לנשיונל ג׳יאוגרפיק באינפוזיה ואני שואבת השראה מהאיור הריאליסטי והקלאסי, לאו דוקא ישן אבל רישום, פרספקטיבה ואנטומיה. רוב האנשים מסביב זורקים את האנטומיה מהחלון. אולי זה באמת עניין תרבותי-מקומי ואולי זה קשור לקהל. אני לא יכולה לחשוב בלי אנטומיה, וזה גם קשור לביולוגיה. זה יפריע לי אם תעשה את העצם של המפרק לא נכון״.

״בפרויקט הגמר רציתי לעשות משהו שיהיה לו משמעות בעולם שמעבר ללימודים, משהו שיהיה לו קיום מעבר. , ובהתחלה חשבתי על דברים אבודים באופן כללי כמו מוכר קרח ומדליק פנסי רחוב, אבל כבר בתחילת התהליך זה הצטמצם לעיסוק רק בחיות. ככל שהתעמקתי בפרויקט זה נתן לי תחושה של שליחות. זה קורה כאן ועכשיו ופשוט גדול מידי בשביל שהתגובה הטבעית תהיה רק יאוש. מה אתה הרי יכול לעשות? כל סגנון החיים שלנו מוביל להשמדת הכוכב שלנו. ניסיתי להוציא אותו לאור אבל אמרו לי שהוא עצוב מידי…״.

״הלימודים הם כמו מירוץ למצוא את הסגנון והשפה האישית שלך. רק בסוף הגעתי להבנה שהכל בסדר, הכל טוב, אני יכולה לצייר איך שאני אוהבת וזה בסדר. במהלך הלימודים חשבתי שאני אאייר דברים מסוימים ובסוף גיליתי שמה שאני אוהבת וטובה בו זה דווקא דברים אחרים, לא קומיקס וספרי ילדים שפחות התאימו לי, אלא כרזות או איורים שהם יותר חד פעמיים״.

״כשהתחלתי לעבוד כמעצבת ב-waze גיליתי שזה נהדר, יש מלא איור בתוך הדבר הזה. זה כיף שמאפשר המון חופש ויש הרבה מה לעשות, החל מהאיורים בתוך האפליקציה ועד טישירטס של החברה או כשמחלקים מטען לאוטו ומישהו צריך לעצב לו את האריזה ואני גם מאיירת וגם עושה את האריזה. זה לא רק איור אלא גם עיצוב וזה כיף. יש משהו בלתמצת רעיונות בצורה חכמה מבחינה ויזואלית. אני מנסה גם להיות גם מצחיקה, גם חכמה, והכי חשוב מובנת, למרות שאפשר להגיד שזה נכון לגבי כל איור ולא רק איורים באפליקציה.

״אני חושבת שלא לדעת להשתמש בכלים של העולם הדיגיטלי כיום זה סוג של נכות. גם אם אתה עובד לגמרי ידני עדין תצטרך לסרוק את האיור באיזשהו שלב ואז תצטרך לדעת אך לתקן את הצבעים, אי אפשר לברוח מזה. בשבילי זה כמו חמצן. פשוט צריך להיות טוב בזה, ואז תוכל לשים לב לטעויות ותדע לתקן אותן. מצד שני אפליקציות עדין נראות מוזר אם יש להן ׳לוק׳ ידני. לדוגמה, הקטע הידני של דרופבוקס עדין נראה לי מוזר, לא מתאים. הכל תלוי בתוכן והקהל שאליו אתה מכוון״.

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.

The post איור עכשיו. מפגש 92: דפנה פריידנריך appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשהמאיירת אלינה גורבן הלכה ללמוד היא החלה את דרכה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. רק אחרי שנה וחצי עברה למחלקה לתקשורת חזותית. ״בלימודים הכי אהבתי לעשות איורי אופנה, ואז מישהי אמרה לי ׳את יודעת שאת יכולה ללמוד את זה?׳. אמרתי באמת? אבא שלי צייר ואיכשהו תמיד ציירתי, והייתי בטוחה שאני אמנית, אבל לא קישרתי בין אמנות לאיור. בלימודים היה לי קשה. לא תמיד אהבו את מה שעשיתי, אמרו לי שיש לי סגנון אמריקאי, ואני לא חושבת שזו הייתה מחמאה… לקח זמן עד שהבנתי מה הסגנון שלי, ושאני לא חייבת לחפש או להגדיר סגנון. הבנתי שאתה פשוט צריך לעבוד וזה משהו שנולד תוך כדי״.

גורבן, בת 30, היא בוגרת מסלול איור, המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר (2010). בשנה הבאה היא תסיים את לימודי התואר השני באיור ב-SVA שבניו יורק. לאחר הלימודים עבדה כגרפיקאית בישראל היום, ציירה קומיקס שבועי לילדים ואחרי שנה התחילה לעשות פרליאנס. ספר הילדים הראשון שאיירה היה ״החוקים הסודיים של אביגיל״ מאת רונית רוקאס, האחרון יצא לאור בקיץ  האחרון, ״הופעות, הפתעות ומשפחה שכזאת״ מאת מאירה פירון, וכעת היא עובדת על ספר הילדים השביעי שלה כמאיירת.

״אני חושבת שתואר שני מיועד לאנשים שמפחדים לצאת לבד מהבית וצריכים שמישהו יעביר אותם את הכביש… העולם גדול וקשה לפעמים להתקדם לבד. אם אתה רוצה לעשות פרויקטים עצמאיים, הדרך להצלחה בתחום שלנו כרוכה בלשבת וממש לעשות אותם, וזה ממש קשה בלי שזו ה׳עבודה׳ שלך. לפני התואר הראשון אתה יודע לצייר לבד, אבל אז הלימודים מקלקלים את זה כי אתה כל הזמן מקבל משימות, ואז אתה יוצא אחרי ארבע שנים קצת נכה כי אתה צריך להיזכר מה זה לעבוד לבד.

״מעבר לזה תמיד רציתי לגור בניו יורק. לתוכנית קוראים illustration as visual essay, שזה אומר כתיבה ואיור ביחד. אתה מספר סיור ומאייר אותו, וזה היה לי מאד חשוב שההתמקדות היא גם בכתיבה. אנחנו 20 סטודנטים בתוכנית ואף אחד לא נראה כמו השני. לכל אחד יש סגנון אחר לגמרי, זה כאילו הביאו אנשים מכל הצבעים והסוגים ושמו אותם בתוך חלל אחד, וכל אחד משפיע על השני מבלי להיות איתו בתחרות. זה נחמד שאין אף אחד שהוא בדיוק כמוני, ואני לא מרגישה בתחרות עם מישהו, למרות שכל אחד ממש טוב במה שהוא עושה, מה שיוצר תחרות בלהיות טוב…״.

״בעבודות שלי יש המון שחור. אני אוהבת שחור, אני נורא אוהבת קונטרסט. גם כשאני משתמשת בצבע אני מעדיפה לעשות משהו קונטרסטי. נראה לי שזו בחירה יותר גרפית: כשיש קונטרסט חזק אתה יכול להסתכל על תמונה, לצמצם את העיניים, ולראות רק צורות. אני מרגישה שזה עושה סדר במוח, זה יושב אצלי יותר טוב, יותר קל לי ככה. ככלל בחירה של צבעים קשורה לאופי, ואני רואה לפעמים דברים בשחור ולבן. ככה אני, חושבת על דברים קיצוניים, ורק אחר מנסה להשלים את הפערים ביניהם״.

״בגלל שעבדתי בעיתון הרבה זמן, גריד הוא דבר מאד חשוב לי. תהליך העבודה שלי תמיד מתחיל בגריד: אני מסדרת את כל העמודים במסמך אחד כדי שאוכל לראות הכל מולי, וכשהכל יוב בצורה שלמה, ׳בא לי טוב׳, אני יכולה להתחיל לעבוד. אותו הדבר בקומיקס. אני בונה את הגריד לפני שאני כותבת או מתחילה לצייר סקיצות. זה עניין של קצב. ברגע שיש קצב אתה יכול להתחיל לשפוך את הדברים.

״בשנקר אמרו לי שאני לא מתאימה לספרי ילדים. החיבור שלי הוא יותר מהסגנון הקומיקסי, הכל משוחרר וקופצני קצת. מה שחשוב לי זה להתחבר לדמות בסיפור ואז אני מנסה לצייר את איך שאני הייתי רוצה לחיות את החיים שלה, אם אני הייתי הדמות הזאת, אם זו דרך הליכה, הבעות פנים, אני מנסה שזה תמיד יהיה אני. שלחתי פעם סקיצה להוצאת כנרת ואמרו לי שכל הדמויות נראות כמוני. אני ממש מנסה לחיות בתוך הדמות, בתוך הדבר הזה. אני לא חושבת שיש ברירה: אתה חייב להיכנס לדמות, כמו שחקן. כשאני מציירת, תמיד יש מולי מראה, וככה אני יכולה לעשות פרצופים ולראות את עצמי״.

״אני ממש מנסה להתרחק קצת מהפוטושופ. אני חברה טובה שלו, אבל בספר האחרון הגשתי סקיצות שנעשו כולן במחשב ואז הפתעתי אותם והבאתי רק דברים שעשיתי עם מכחול. התחילו לכאוב לי העיניים מהמחשב, לא מבחינה פיזית, פשוט קצת נמאס לי, הכל התחיל להיות קצת דומה מידי. יש אנשים שמצליחים לשטות בנו שלא נרגיש שהם משתמשים בפוטושופ, אבל מצד שני יש את הסגנון שאתה רואה פוטושופ כל הזמן.

״ככלל כל העניין של העולם הדיגיטלי להראות תהליכי עבודה נראה לי קצת מוזר לפעמים, זה קצת הורג את המסתוריות. זה נחמד לא לדעת תמיד איך עבדו על משהו, או לראות את כל תהליך היצירה. זה כמו לספר לכולם איך אתה עושה את הקסמים שלך״.

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.

     

The post איור עכשיו. מפגש 93: אלינה גורבן appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחד מפרויקטי הגמר המקסימים של השנה שעברה (2013) היה פרויקט הגמר של נעם וינר, בוגרת מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל: ״דיזיינר טויז״, שהתבססו על איורים של וינר לספר יהושע הפרוע. ״ניסיתי לספר סיפור דרך דמות, ליצור סיפור בפריים אחד״, היא אומרת, ״ולמרות שיהושע הפרוע קיבל המון פרשנויות לפני, הרגשתי שגם לי יש מקום. הייתה לי תחושת ביטחון שיש לי את הסגנון שלי ושיש לי מה להגיד על הסיפור, שלא נאמר קודם – לקחת סיפור ילדים ולהפוך אותו למבוגרים. בדרך כלל התהליך הפוך ואני אהבתי שאין למה שאני יכולה לעשות גבולות, ושהסיפור לא מאד ממותג, מתקופה לא מסחרית, בלי קבוצות מיקוד, ולמרות שיש לי נטייה ללכת לנושאים ארכאיים, במוצר עצמו רציתי לעשות משהו עכשווי״.

בחודש שעבר עברה וינר, בת 27, להתגורר בהמבורג, גרמניה. לפני כן בשנה האחרונה היא עבדה כמעצבת ב-wix ובמקביל איירה לעיתונות (ידיעות אחרונות, דה מרקר), עבדה עם המעצב גיא שגיא על פוסטרים למדיטק ועוד.

״בוויקס הייתי על פי הגדרה מעצבת לכל דבר. אחרי תקופה של התמחות, שבה אפילו עצבתי ממשקים, הצטרפתי לצוות קטן שאמון על מקבץ אקלקטי של משימות בחברה. המטלות הקבועות שלי היו לעצב מיילים ודפי נחיתה לכנסים ומפגשים של החברה במקומות שונים בעולם. בין לבין זכיתי לעשות מגוון של עבודות מעניינות ומגוונות: ארט דיירקשן של צילומים, קיפולי נייר לפרסומת פייסבוק, עיצוב חללים של החברה יחד עם האדריכל, וכמובן – איור! רוב האיורים שעשיתי היו פנימיים (למרות שחשיפה ל-600 איש זה לא זניח), כמו מיתוג של מסיבות החברה, ציורי קיר (שלצערי לא יצאו לפועל בסוף), והפרויקט האחרון והמספק מכולם – מיתוג ועיצוב דף נחיתה ל wix fest – ערב בנושא יזמות ועיצוב, שאליו הוזמנו מגוון אנשים מהתחום. הייתי אמורה להיות גם בין הדוברים, אבל לצערי הארוע נדחה בגלל המלחמה, וכבר לא הייתי בארץ.

״הפרויקט הזה היה קשה ומאתגר אימים. היה לי מאוד קשה להלחים בין איורים ידניים לפלטפורמה של אתר. זה כל פעם מאשש לי שאצלי העיצוב והאיור חיים בשתי אונות שונות במוח (או שני חדרים שונים בלב?) – הסקאלה הזאת שבין עיצוב של חווית משתמש או מוצר פונקציונלי לאימג׳ שקיים בזכות עצמו ולמען עצמו. מיוצר לציין שהאיור תמיד מנצח אצלי, כי אני פשוט ממוקמת מאוד רחוק על הסקאלה ואוהבת ליצור איור לשם איור״.

״אני חושבת שעבודות הפרילאנס שקיבלתי נבעו מכך שאני מאיירת בסגנון עכשווי יחסית. כמעט הכל מעניין אותי אבל אני משתעממת מהר. אחרי כמה פרויקטים אני מחליפה טכניקה, מה שקצת מייאש כי אני חוקרת אותה תוך כדי ולא תמיד הכל מצליח לי כמו שהייתי רוצה. זה בניגוד לרוב החברים המאיירים שלי שהרבה יותר יציבים ממני: הם מצאו סגנון שהם טובים בו וממשיכים איתו. תמיד היו לי תחומי ענין אקלקטים, זה מתיישב יותר עם האישיות שלי.

״האם זה מעיד על הדרך שבה הדור שלי מביט על דברים? בהתחלה חשבתי שלא, אבל אחרי שחשבתי על זה עוד, יכול להיות שגם קצת כן. החשיפה לכל כך הרבה מאיירים ואמנים גורמת לי לרצות לעשות הכל, ולנסות כל סגנון וטכניקה שנושאת חן בעיני. הייתי רוצה יותר להיות zen עד כדי כך שאני אצייר את אותו דבר שוב ושוב״.

״בשאיפה, הייתי רוצה לעבוד כמו אמנית, לא רק לעשות עבודות שהן commitioned, אלא ליזום וליצור דברים ללא תכלית מסחרית. אני פשוט אוהבת לצייר. זו פעולה שהתחלתי לבצע מגיל צעיר מאוד (שלוש אולי?) והיא מהווה בעבורי את ערוץ התקשורת הוותיק ויעיל ביותר החוצה. מי שמכיר אותי, או אפילו רק פגש אותי פעם אחת, יודע שאני דברנית גדולה. אבל אולי זה כך בגלל שאני אף פעם לא מסוגלת להעביר את המסר שלי במילים, אז אני עורמת עוד ועוד בתקווה שאצליח להעביר מסר אחד קטן.

״האימג׳ כל כך יותר חזק, את כל מה שאני רוצה לומר אני מסוגלת להגיד בעזרת האיור. יש משהו באימג׳ אחד שהוא כל כך עוצמתי ומזוקק. ככלל אני יותר בן אדם של דמויות מנרטיב, למרות שדמות גם מספרת סיפור. אולי בגלל זה עדיין לא עשיתי קומיקס, קשה לי לפרוש נרטיב על ציר של זמן, כי אני נוטה פשוט לדחוס הכל לדבר אחד, ועד כה עבדתי רק עם עיתונים ותיאטראות, מה שהצריך ממני לייצר אימג׳ אחד שמייצג את כל המלל״.

The post איור עכשיו. מפגש 94: נעם וינר appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשמאיירת האופנה שירה ברזילי (בת ה-32) החלה את הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, היה בה משהו יוצא דופן לעומת שאר הסטודנטים: היא הייתה בת 17!  ״גדלתי בארצות הברית במרילנד ולמדתי בתיכון יהודי פרטי שהתוכנית שלו הייתה, שבשנה האחרונה הבוגרים באים לעשות סמסטר אחרון בקיבוץ בארץ. מכיוון שאני ישראלית הם פשוט הציעו לי לסיים את הלימודים מוקדם יותר״, היא מספרת.

״סיימתי את התיכון וחזרנו ארצה. התפנתה לי שנה וההורים שאלו אותי מה אני רוצה לעשות. אמרתי שאני רוצה ללמוד עיצוב אופנה בשנקר, כמו כל ילדה בת 17… הלכתי לבחינות ואני לא אשכח איך לאה פרץ וכל הסגל הסתכלו עלי ושאלו אותי מה את עושה פה. כנראה שהייתי נורא שאפתנית וחדורת מטרה: אמרתי שאני הולכת להיות מעצבת אופנה, שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים ושהגיל לא משנה. התקבלתי. אני הכי צעירה שלמדה בשנקר, נראה לי עד היום…״.

לאחר שנת לימודים אחת התגייסה ברזילי לצבא וחזרה לאחר שנתיים לשנקר, שם סיימה את הלימודים ב-2005. מאז היא מתמקדת בתחום איור האופנה ובמקביל להיותה עורכת גרפית במגזין גו סטייל, היא יצרה את Koketit, דמות מאויירת שמשמשת כפלטפורמה לבלוג אופנה ב-xnet, למותג קעקועים זמניים, ולשיתופי פעולה עם חברות בינלאומיות כמו H&M ורוברטו קוואלי, וחברות מקומיות כמו קסטרו, רנואר, קניון האופנה של גינדי, ערוץ האופנה ועוד. בנוסף יהיה אפשר לפגוש בעבודות שלה בשבוע האופנה חולון 2014 שיתקיים בחודש הבא, אבל על זה עדין מוקדם מלספר.

צילום: זוהר שטרית

״אחרי שסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד אצל מעצבת אופנה והבנתי שההבטים הפרקטים של התחום פחות מדברים אלי. התהליך של עיצוב אופנה, ללכת ולתפור בדים, הרגשתי שזה לא אני. נכנסתי למשבר ומכיוון שהייתי צעירה נורא, החלטתי לנסוע מכאן. גרתי בלוס אנג׳לס במשך שנה ובמהלך כל הביקורים בגלריות, במוזיאונים ובחנויות הספרים הענקיות נחשפתי לתחום איור האופנה, שתמיד אהבתי וחלמתי עליו, אבל לא ידעתי שהוא קיים ושיש מקצוע כזה. אז הבנתי שזה המקום שלי.

״חזרתי לארץ והתחלתי לעבוד בזה קצת, פרילאנס, איורים פה ושם לכל מיני מעצבים, ומגזין ׳את׳ שנתנו לי את ההזדמנות הראשונה לעשות הפקת אופנה מאויירת שלמה. ממש במקרה התקבלתי להיות מעצבת גרפית במגזין גו (כיום גו סטייל), ומהר מאד מצאתי את עצמי שם והתחברתי למקום. אחרי שנה וחצי / שנתיים נהייתי העורכת הגרפית של המגזין, ותוך כדי המשכתי לעשות פרויקטים באיור אופנה״.

״תוך כדי עבודה פתחתי את הבלוג ב-xnet. קוקטית היא מילה בצרפתית שהפירוש שלה הוא גנדרנית. זו דמות שאני מציירת בכל ספרי הסקיצות שלי מזה שנים, והחלטתי לשים אותה בפרונט, לתת לה שם ולבנות לה אופי ואישיות. ככה נהייתי בלוגרית שמזמינים אותה לאירועים והשקות, ודרך הבלוג יצרתי מערכת יחסים עם תעשיית האופנה הישראלית, פתחתי פתח לעולם התקשורת של עולם האופנה. היום הבלוג הוא משהו כל כך חשוב מבחינתי, זה כרטיס הביקור שלי. פעם היו מסתובבים עם כרטיסי ביקור מודפסים, היום המדיה החברתית היא כרטיס הביקור שלך.

״עם הזמן התחלתי לצלם ולהעלות לאינסטגרם את האיורים שאני מציירת במקום תמונות של עצמי ושל החיים שלי. ראיתי שזה יותר מעניין, יותר יחודי, שאני מקבלת הרבה יותר לייקים על האיורים שלי. כל העניין של אינסטגרם, פייסבוק והבלוג יצר פתח לעוד עבודות, לחשיפה גדולה יותר, והדמות של קוקטית הלכה והתפתחה להפקות אופנה גדולות יותר, כמו לדוגמה הפנייה שקיבלתי ממש לא מזמן מ-H&M, שביקשו להפוך את קוקטית לפרנזטורית של קולקציית הקפסולה שלהם, concious denim. בנינו קונספט וכל חלון הראווה בעזריאלי הוא היום ציורים שלה. זו פאשניסטה מאויירת, יש לה חיים משל עצמה, והיא חיה יותר טוב ממני… היא נהנית מהחיים ואני מתפעלת אותה מאחורי הקלעים״.

״הרעיון לאייר ולמכור קעקועים זמניים צץ לפני שנה ביום ההולדת של האחיין שלי. אמא שלי קנתה את הקעקועים של הילדים בשוק. הדבקתי על עצמי אחד ונורא התלהבתי, כי לי אין קעקועים, אבל הוא היה כל כך מכוער שעשיתי אחד ועוד אחד והחלטתי לעשות קעקועים יפים משל עצמי ולשווק אותם לקהל מבוגר יותר. לקח לי שנה עד שהם יצאו לאוויר העולם, התחבטתי בכל ההשלכות של להקים עסק, אבל זיהיתי שזה הולך להיות טרנד היסטרי. כשדיברתי עם אנשים הם לא כל כך הבינו מה אני רוצה מהחיים שלהם.

״כל הקונספט הוא לייצר קעקועים טרנדים שמדמים קעקועים אמיתיים ויחסית פשוטים. אני מאמינה בפשוט, הרבה פעמים אתה רואה אנשים שהולכים לקעקע את עצמם והם נורא מסתבכים כי זה נשאר על הגוף לנצח והם נורא רוצים שתהיה לקעקוע משמעות אז הם הורסים את הערך הוויזואלי של הקעקוע כי הם רוצים שהוא יכלול יותר מידי דברים. בקעקוע זמני אתה יכול לא לחשוב על המשמעות ולהתפרע. אתה יכול לשים אננס על הצוואר וזה בסדר, זה יירד עוד שבוע. זה מאפשר לך לבטא את עצמך, לשחק, כמו להחליף טבעות ושרשראות. בעתיד אני רואה את קוקטית מתפתחת לעוד מוצרים: צלחות שכבר יש, פאטרנים, מיתוג של הדמות, מחברות. השמים הם הגבול״.

״בארץ, איור אופנה הוא סוג של ׳בליינד ספוט׳ בין עולם האופנה לעולם האיור. משום מה שני העולמות לא מתחברים. עולם האיור נורא מרוכז בעצמו, ובתי הספר מכוונים למקומות אחרים. עולם האופנה יותר פתוח, אני חווה את זה על בשרי, מעצם היותו תמיד מחפש את הדבר הבא, השונה. בגלל שבאתי מאופנה וגדלתי על איור החיבור נראה לי נורא טבעי.

״אני חושבת שעולם האיור קצת נרתע מעולם האופנה, ועולם האופנה גם הוא סגור בתוך עצמו במובן מסוים. החיבור הוא כמו יהודים אמריקאים שפוגשים ישראלים… יש מחסום שפה. אמרו את זה מאיירי אופנה לפני: איור זה הרי משהו כל כך ישן שהוא כבר חדש. כל המגזינים הציגו בעבר איורים, כל השערים של ווג היו מאויירים לפני הצילום. איור אופנה היה מדיום מאד מפורסם בתחילת המאה, ורק בשנים האחרונות הודות לרשתות חברתיות ולבלוגים יש של רנסנס למאיירי אופנה בכל העולם.

״היום יש מבחר גדול של מאיירי אופנה בעולם ולכל אחד יש את הסגנון שלו, את השפה שלו. הבעיה היא שרוב האנשים מעדיפים ללכת במסלולים קיימים אבל לאיור אופנה אין מסלול בארץ, ואתה די צריך לפלס לעצמך את הדרך וזה די מרתיע אנשים. כשחזרתי מאל-איי הבנתי שאני אהיה זו שאצטרך לפלס את הדרך, להגיע לאנשים שמושכים בחוטים ולתקשר עם העולם כדי שזה יקרה״.

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.

The post איור עכשיו. מפגש 95: שירה ברזילי appeared first on מגזין פורטפוליו.

בחודש אוגוסט האחרון קרו שני אירועים משמחים למאייר הוותיק נעם נדב. האחד –  ספרו החיים בקו, שמאגד רישומים שיצר במשך 50 שנה בין השנים 1963-2013, יצא לאור בהוצאת עולם חדש. בנוסף הוא קיבל את אות יקיר פסטיבל אנימיקס 2014 לאנימציה, קומיקס וקריקטורה. ״הבן הצעיר שלי אמר לי ׳אבא, נכון שזה סוג של מפעל חיים?׳״,הוא אומר בחיוך, ״אז זה משהו כזה… הוא היה צריך לקבל פס מהצבא, אז מה הוא יגיד? זה הרי לא פרס על פרויקט ספציפי אלא על מכלול של עשייה…״.

נדב, בן 57, הוא בוגר המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (1982). ״כששואלים אותי מה אני עושה אני עונה שאני מאייר, קומיקסאי ואמן סטוריבורד, לפי הסדר הזה״, הוא אומר. מזה 20 שנה הוא מלמד וכיום הוא מרצה בכיר בבצלאל, במחלקה לאמנויות המסך ובמחלקה לתקשורת חזותית. בנוסף הוא מלמד בבית ספר מעלה ובמכללה הישראלית לאנימציה. במהלך הקריירה שלו אייר ספרי ילדים (הוא זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור על שם בן-יצחק עבור איוריו לספר ״ארנבת ארנבת״ מאת חיה שנהב), ספרי לימוד ועבד עם רוב העיתונים בישראל: הארץ, מעריב, ידיעות אחרונות, במחנה, עיניים ועוד. במקביל עבד גם בתחום האנימציה, בין השאר בסטודיו של רוני אורן בירושלים בשנות ה-80 וב-Animation Lab, שנסגרה בשנה שעברה.

״העולם מאד השתנה מאז שאני למדתי, ובאופן אישי אני לא יודע עד כמה הסתגלתי לכך. כשהיו לי הזדמנויות באנימציה הלכתי על זה, ואני לא יודע אם מבחינת קריירה איורית זו הייתה החלטה מוצלחת: היו דברים שהפסדתי, היו דברים שהרווחתי, אבל הכי מצער שלא יצא כלום מהמיזמים האלו שנסגרו. מה שכן, מכיוון שיש לי עדין קשר לאנימציה, לסטוריבורד, לעיצוב וסרטים, אני מקווה שבעתיד עוד אחזור לתחום.

״כשאני סיימתי את הלימודים עבדנו עם נייר, ציפורן, מכחול, עפרונות, צבעים. לפעמים היה אפשרות לעשות תהליך הפרדה ידנית של צבעים בדפוס שעלה הרבה כסף, אבל זה היה סיוט… מאז העולם הפך מאנלוגי/ידני לדיגיטלי; לא ב-100 אחוז אבל בטח מבחינת התפיסה ושיטות העבודה.

״בכל מקרה אני חושב שהסטודנטים של היום הרבה יותר ידענים, באופן כללי, משאנחנו היינו. אולי לא באותם תחומים אבל לרבים מהם יש התנסות מוקדמת יותר. אני לא ידעתי כלום, או כמעט כלום, כשבאתי ללמוד. מצד שני יש להם את המחלה של מערכת החינוך המודרנית: הם רגילים לקבל רק תשבוחות ואצלנו לא היה דבר כזה. בעיה נוספת היא שגם דור המורים רך יותר״.

״אם אתה בא מעולם ידני ועובר לדיגיטלי, זה בסדר. בדרך כלל. אם אתה רוכש מיומנות ידנית וממנה עובר לדיגיטלי, רואים את זה. לעבודה הידנית יש בסיס מוצק של התבוננות ומחקר בלי קיצורי דרך, בסיס מוצק יותר שהתפתח בדרכים המסורתיות, לעומת מי שגדל לתוך העידן הדיגיטלי.

״ויש גם עניין של אופנות. היו שנים שכולם ניסו לצייר אותו דבר. זה בסדר, זה טבעי. אני בכל מקרה דינוזאור, שייך לדור אחר. פעם הדגמתי לסטודנטים איך הייתי עובד פעם לעיתונות עם מרקרים, קו וטושים, וסטודנטית אחת אמרה ׳יה, זה כל כך אייטיז מה שאתה עושה עכשיו…״.

״כשאני סיימתי את בצלאל היו מעט מאד מאיירים. היה הרבה יותר קל ופשוט למצוא תעסוקה, לפחות לי. אני חושב שגם בעיצוב גרפי היה יותר פשוט. היום הכל הרבה יותר מבוזר, אתה כבר לא יודע באיזה תחום להתרכז או אפילו באיזו מדיה לעבוד. זה מבלבל. ויש את הבעיה הגדולה עם המודל הכלכלי של האינטרנט: לאנשים יוצרים, ולא רק למאיירים, יש בעיה גדולה להתפרנס.

״אני מסתכל מסביבי, יש פריחה גדולה ומגוון עצום של מאיירים, גם אם יש כמה מאפיינים שעומדים באיזה דיסוננס לפריחה הגדולה הזאת. אין כמעט איור למבוגרים בהבט המסחרי, גם בגלל מותו של הפרינט וגם בגלל שברשת אין לו כל כך קיום. יש מאיירים שמתאים להם לאייר למבוגרים ואין להם איפה לעשות את זה כאן. אני תמיד איירתי לילדים, ואגב, אני חושב שיש כזה דבר איור לילדים, אני לא מאלו שחושבים שיש איור טוב או רע וזהו. לאיור ילדים לא תעשה כל מה שהיית עושה למבוגרים. צריך לשים גבולות גם לילדים וגם למבוגרים״.

״החיים בקו הוא הספר של האונה הימנית שלי, ברובו: רישומים שרובם שרבטתי מהדמיון, חלקם רשמתי מהתבוננות וחלק קטן זה סקיצות לעבודות. הרוב אלו דברים שממש יצאו לי מהיד, לפעמים בלי מחשבה מוקדמת. פשוט היה דימוי בראש שיצא. אני אף פעם לא יודע לאן זה יילך, אני מתחיל את הרישום ולא יודע לאן הוא יקח אותי.

״את הסקיצות שלי אני עושה נורא קטנות, כדי לאפשר את מבט העל. היה לי סטודנט שאמר לי פעם ׳אתה מצייר כמו וישר׳… זה המנעד הטבעי שלי, האי5, מקסימום אי4…״.

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.

The post איור עכשיו. מפגש 96: נעם נדב appeared first on מגזין פורטפוליו.

הגליון הראשון שלו יצא לפני פחות משנה, אבל לפחות בדבר אחד מגזין ליברל – ירחון עצמאי, שמתעסק בעיקר בפוליטיקה, תקשורת ותרבות – כבר הספיק להיות יוצא דופן לעומת מגזינים אחרים. יותר מ-80 אחוזים מהדימויים המרכזיים שמופיעים בו הם איורים מקוריים מוזמנים! המאייר הקבוע של שערי המגזין הוא אלון ברייאר, את הראשים בטורים הקבועים מאייר ערן מנדל, את הטור של אמנון לוי – נועם וינר, את הטור של רוגל אלפר – תום אנגלר ואת הטור של אביעד קיסוס – יותם כהן. בנוסף הופיעו בו איורים של יונתן פופר, דניאל גולדפרב, יואל פלדמן, יניב טורם, זוהר וינר, רונלי פאר, דנה פאר, עידו הירשברג, איתי בקין, אפרת חסון, יוסי לגזיאל, עדי אלקין, ​ארקדי זייפמן, עמשא מנחם, סיון ברון ואור בראל (וסליחה אם השמטתי מישהו).

אחת האחראיות העיקריות לכך היא שירלי רחל רוכמן, העורכת הגרפית של המגזין. ״האיור הוא אחד הדברים הראשונים שאומרים לי על העיתון, שהאיורים נורא יפים״, מספרת רוכמן, בת 34, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2006). לאחר הלימודים עבדה במשך תקופה קצרה בסטודיו אדלר וברשת שוקן, שנתים וחצי בגלובס כעורכת גרפית של מגזין פירמה ושל המוספים החד שנתיים, שנה כעורכת הגרפית של המהדורה הירושלמית של מגזין טיים אאוט ירושלים, ובשמונה חודשים האחרונים היא העורכת הגרפית של ליברל. במקביל לימדה במכללת גורן וחוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים.

״הההחלטה להשתמש באיור היא חלק מהחזון של רותם, עורך המגזין. אני חושבת שמבחינתו אם היה אפשר לצרף איור לכל התכנים הוא היה עושה את זה. באופן כללי זה נשמע לי מאד מתאים לאופי של התכנים שמתפרסמים במגזין. הוא מתעסק בעיקר בפוליטיקה וגם מגזינים גדולים אחרים בעולם נותנים במה לאיורים. אלה תכנים שקשה לצלם אותם וקשה גם למצוא דימוי מתאים מאימג׳ בנק. בנוסף זה גם מקום שמאפשר להביע עמדה דרך מאיירים. קשה להציג דימוי עכשווי בכתבות תחקיר וכתבות עומק, למצוא צלם שתיעד תופעה לאורך זמן, ואין דרך טובה מהאיור כדי להעביר ביקורת, להביע עמדה, לכוון את הדימוי למקום שאנחנו רוצים.

״לפעמים לנו יש רעיונות משלנו לאיור, לפעמים אני מתעקשת לתת למאייר לחשוב מה צריך לעשות. לפעמים, כשלנו קשה לתווך את הרעיון, אנחנו מחברים בין המאייר לכתב, אבל אני לא אוהבת לעשות את זה. בנוסף, הרבה מאיירים – בעיקר צעירים – מתעקשים לקרוא את כל הכתבה לפני שהם מתחילים לאייר אבל לדעתי זו טעות. תפקיד האיור הוא כמו כותרת, למשוך את הקורא ולא לספר את המסקנה. הרבה פעמים המאייר מתעכב על פרטים, מחליט בעצמו מה עיקר ומה טפל ועושה את עבודת העורך. זו נראית לי שגיאה שמאיירים צריכים ללמוד ממנה״.

״חשוב לי שהאיורים יהיו שונים מכתבה לכתבה. כשמדובר בפורטרטים של אנשים מוכרים, פוליטיקאים בעיקר, צריך לדעת לעשות את זה כמו שצריך. כל הסגנון הילדותי פחות מתאים לנו, וגם יש משהו בסגנון ובקו העיצובי של המגזין שהוא מאד נקי וגיאומטרי, אז באופן טבעי יש לי משיכה לאיור יותר וקטורי ופחות ידני. אין לנו הרבה משחקים של הצצללות וטקסטורות, אנחנו מאד וקטורים בעיצוב שלנו, אבל קשור גם לתהליך העבודה: מאד קשה לשנות סקיצות או איורים שנעשו ביד. וגם, אני חושבת שהרבה מאיירים שעובדים ידנית נשענים על האסתטיקה של הטכניקה ופחות על הסיפור (אבל זו לא אקסיומה). באיור עיתונות הטכניקה משרתת את הסיפור ולא הפוך.

״מצד שני קל יותר לפתח שפה אישית שנובעת מחומריות ופחות מעולם וקטורי, ואני מחפשת מאיירים שלקחו את השפה הווקטורית ופיתחו שפה אישית, זה משהו שקצת חסר. מאד. יש הרבה מאיירים שעובדים מאד דומה כשהם עובדים במחשב, משהו בצורת הצביעה שלהם, שם הם יותר דומים אחד לשני בניגוד לטכניקות הידיניות. אבל שוב, הבעייה שהאיור הידני מאד מגביל את הדיאלוג בין המערכת למאייר ובעיתונות הדיאלוג הזה מורכב, ומשתתפים בו המאייר, העורך ואני״.

״למה אין עוד מגזינים שעובדים עם איור? זה לא כסף, בוא נתחיל מזה. לא תמיד צלם יעלה פחות ולפעמים יש הפקות שלא רק שזה עולה יותר, זה גם לוקח יותר זמן. הרבה פעמים זה תלוי תוכן: אם אפשר לצלם את הבן אדם ולא לאייר אותו אז עדיף, אני חושבת. הייתי שמחה לצלם את ביבי בפוזה ביקורתית, אבל אני לא באמת יכולה לעשות את זה.

״הסיבה השנייה היא שיש עורכים שמאד מפחדים מזה. הם מפחדים לאבד את השליטה על האמירה שלהם, על התיווך הזה שקורה בין הקורא לטקסטים. זה תלוי בעורכי התוכן שצריכים לדעת לשחרר. מאייר יכול להשתלט על אמירה של כתבה ובשביל לדעת איך לעבוד עם זה צריך אומץ. אולי זו גם הסיבה שעורכים עובדים עם מאיירים בעיקר בטורים אישיים: זה משהו אישי, והם גם מקשרים בין הכותב למאייר וכמעט ולא לוקחים בזה חלק״.

"אני חושבת שהתעוררות של הסצינה הידנית באיור היא דבר מאד חיובי בעולם הדיגיטלי שאנחנו חיים בו היום, צצו כמה כשרונות מדהימים. ככלל משהו בשנים האחרונות מתהפך ומתפתחת סצינת כשרונות ברוכה. מאפיין אחר שלה הוא יותר עצמאות, יותר מאיירים שיוזמים, עושים לבד, נחשפים לעולם, משתתפים בתחרויות. זה משהו שהדור שלי לא עשה. הם גם מעיזים הרבה יותר מבחינת הסגנון האיורי שלהם.

״יחד עם זאת ממש ממש ממש חסר מאיירים שיודעים לאייר פורטרטים טובים ובשפה אישית. ראו את זה כקול קורא… זו לא בעיה רק שלי, אני זוכרת את זה עוד כשעבדתי בפירמה, ואני מדברת עם עורכים גרפים במקומות אחרים, זו בעיה״.

פוסט זה פורסם כהמשך למחקר על התערוכה אומת האיור וכחלק מהעבודה לקראת שבוע האיור 2015. בלינק אפשר למצוא את כל הראיונות שהתפרסמו עד כה.

The post איור עכשיו. מפגש 97: שירלי רחל רוכמן appeared first on מגזין פורטפוליו.